100 החלטות לדקה – על ריצה, ועל פיית האלוהים ועל מסלול רכיבה C2C – 30/05/17

המבקרים בבלוג לטובת  מסלולי הרכיבה – אפשר לדלג לפסקה הבאה.

הגיגים על ריצות הרים

הימים הם ימי בין המיצרים. בין אולטרה-טוסקנה לבין יעד אולטרה חדש שטרם נקבע. בכל הנוגע לספורט אני מקדיש כרגע שלושה חודשים, עד סוף יוני, לטעימות מתחום 'ריצות-הרים'.

אני צריך להחליט איזה סוג רץ אני. ריצות-למרחקים-ארוכים במובן המקובל של המונח (ריצות 10 קילומטר עד מרתון על כביש) אינן 'כוס-התה שלי'. איני נהנה מספיק מריצות כאלו. בעיקרון יש לי שתי אפשרויות בחירה, בין תחומים המושכים אותי בריצה – ריצות שטח או ריצות הרים. ריצות השטח נעשות בשטח. אולם הן מבוססות על ריצה ממושכת באזורים גבעיים בעיקר עם תנאי שטח לא טכניים ומשתנים. ריצות הרים לעומתן מתקיימות ומשלבות תנאי שטח קשים יחסית של טיפוסים וירידות תלולים וטכניים. אני צריך להחליט האם אני רץ שטח או רץ הרים – שגרת האימונים בחודשים הקרובים תיגזר מהחלטה כזו. לכל ארוע צריך להתכונן בין 4-6 חודשים. מעבר לזמן תהיה פה גם הוצאה לא מבוטלת של משאבים כספיים. לכן בכל הנוגע לריצה זו החלטה בכלל לא פשוטה וחשובה.

כל אדם משקף לעצמו את המציאות דרך המשקפיים הקוגניטיביות שלו. כך המציאות בכלל וכך לא יוצאת מן הכלל גם הריצה. רכישת משנה סדורה, תורת אימון ותורת ריצה דורשת לימודים ממושכים, שיקנו ללומד את מה שבני-אנוש כבר למדו ושלא צריך ללמוד שוב מהתחלה לבד. אחר-כך יש לרכוש עוד שנים של ניסיון מעשי. לכן יודעי חן ומומחים בוודאי יחלקו על הדברים שאביא פה. אשמח כמובן לביקורת, אנסה ללמוד ממנה. אבל הבלוג הזה הוא בלוג של חוויות אישיות ולא של מדעי-הריצה.

עבורי ההבדל בין השניים, בין ריצות שטח בגבעות לבין ריצות הרים בסינגלים טכניים, הוא פשוט:- בעיני ריצת שטח היא עדיין ריצה. נדרשת סיבולת של ריצה. יכולת להיות במצב ריצה במשך שעות רבות במהירויות שיוט שאתה משפר כל הזמן באימונים. לעומתן, ריצות ההרים הם כבר לא ממש ריצות. בעליות הטכניות התלולות שם המשחק הוא טיפוס בעליה, לעיתים בסיוע מקלות הליכה. הירידות דורשות ממך בעיקר טכניקה. לכן בעיני בריצות השטח הריצה היא המטרה. בריצות הרים הריצה היא עוד אמצעי ממגוון אמצעי תנועה נוספים (לא כולם על שתיים) ולאו דווקא תשהה במצב ריצה במשך רוב המסלול. אני צריך להחליט, לפחות בכל האמור בחודשים הקרובים, האם הריצה היא אמצעי או מטרה עבורי.

אני רואה את סוגי הריצה כפירמידה של כשירויות. הריצות הארוכות בכביש דורשות טיפול במהירות הריצה (הנקבעת מסף חומצת החלב) וטיפול ביכולת לקיים מהירות ריצה גבוהה לאורך זמן ממושך. ריצות השטח הארוכות מוסיפות על כך יכולת לרוץ בתנאי שטח משתנים וסיגול של ניהול אסטרטגיית תזונה לאורך הריצה (זה נושא קריטי ולא פשוט בכלל). ריצות ההרים מפתחות ומדגישות מעל שני סוגי הריצה הקודמים שציינתי סוגים נוספים של כשירות:- קבלת החלטות תחת מאמץ, רעיון שכריטופר מקדוגל הייטיב כל-כך לתאר בספרו 'נולדנו לרוץ'. וסיגול אמצעי תנועה נוספים על הריצה בכדי להתמודד עם תנאי שטח קיצוניים יותר.

מבחינת החוויה האישית שלי, ההבדל המרכזי העליון בין סוגי הריצה הוא מספר ההחלטות שיש לקבל במהלכן. בריצת חצי מרתון שהתכוננת אליה כהלכה לכאורה לא תחליט שום דבר. תדע בדיוק באיזה קצב לרוץ, מה לשתות ולאכול ומתי אם בכלל. ייתכן וביום ספיציפי תידרש להחלטה על שינוי הקצב. ייתכן ואם יופיע כאב תידרש לנהל סבל. מספר ההחלטות הוא 1X10 בחזקת אחד. אבל זהו זה סוף פסוק. ריצת שטח תוסיף נדבך של החלטות על תזונה ושתיה וניהול קצב. אותו סדר גודל של קבלת החלטות אולי סדר גודל אחד מעל.  בריצות הרים כפי שאסביר מייד מספר ההחלטות לריצה בודדת עולה לסדר גודל של 1X10 בחזקת 3 ואפילו 4. נכון שלא כל ההחלטות הן באותה מידה של קריטיות להמשך הריצה. אבל יש לקחת אותן. ויש לקחת אותן כל הזמן.

מצגת1.jpg

קבלת החלטות בריצה הרים נעשית תחת מאמץ. הקושי והמאמץ משבשים לנו את ההיגיון ושמים אותנו במקום שונה של ניתוח, ו"אסטרטגיות" של רציונליזציה, ביחס להחלטות הנלקחות על כורסא מול מחשב. ובריצות הרים פשוט נדרשים לבחור הרבה יותר בחירות. תחת מאמץ ועייפות השיקולים של צרכי הרגע, שלרוב אינם החשובים ביותר, מקבלים עוצמה ותיעדוף ברצונות הגוף, ומאפילים על השיקולים הנדרשים בהיבט הראיה הכוללת ארוכת הטווח של ניהול הריצה אל סיומה המוצלח. ניהול המאמץ והכאב, ניהול התזונה וניהול אי וודאויות לגבי הניווט (שכמעט תמיד יהיו ברקע במידה כזו או אחרת) מקבלים משנה תוקף וחשיבות כשהשטח מסובך יותר לתנועה. ניהול נוסף הוא התנועה עצמה. פה השאלה היא איך לנוע והיא מרחפת, מעל הראש, כל הזמן. התנועה המיידית היא איפה להניח את כף הרגל ואיך. זו החלטה בפני עצמה הדורשת ניתוח אפשרויות, שיקלול והחלטה, במידה מסויימת גם ניהול תועלת/סיכונים. החלטה כזו נעשית אלפי פעמים בשעה. אמנם אפשר לתרגל את תהליך ניתוח השטח ולעשות אותו פשוט יותר, זורם וקל. אבל עדיין זהו תהליך מודע ברובו שזולל את משאבי הקשב שלך ומעייף אותך קוגניטיבית. כשהשטח טכני אתה צריך לחשוב על השטח. לא על הילדים או על העבודה.

מעבר להחלטה על הצעד של איפה לשים את הרגל, ההחלטות בריצות הרים דורשות גם ניתוח של מסלולים וקווי עליה או ירידה. כשהדרך מאפשרת מספר אלטרנטיבות צריך להחליט איך לתקוף את מפל הסלע? איך לתקוף את המדרון? בריצת הרים המוח כל הזמן עובד. נדרש ריכוז. נדרש תכנון לטווחים קצרים, בינוניים וארוכים. נדרשת הערכת מצב שוטפת:- מידת התשישות, מידת הכאב ואיפה ומה משמעותו, מידת ההתייבשות, מידת הסוכר בדם, מידת המלחים בדם, איפה לדרוך, מאיפה לרוץ, באיזה קצב. אני לא רואה בהרים רצים עם אוזניות. איני רואה שם שיעמום ממונוטוניות מתמשכת. זה לא רק הנוף. זה המוח שעובד כל הזמן כי על התנועה יש לפקח, בתנועה יש להחליט, אלפי החלטות קטנות רובן הרות גורל. כל דקה כ-100 החלטות קטנות שיש לקבלן.

2.jpg

אלמנט נוסף בקבלת החלטות בריצות ההרים (למעשה בריצה ממושכת בכלל), היא עדת המשתתפים הרבה שמתאספת סביבך לשיח השוטף סביב ההחלטות. בגדול, שני סוגים מרכזיים של מנהלים וסגני מנהלים יש בישיבות הדירקטוריון הללו. שדים ופיות. על חלקם כבר דיברתי בפוסטים קודמים. היום אציין את פיית האלוהים. פיית האלוהים צצה כשטוב לך ונוח לך איפשהו בין הרבע השני לשלישי בריצה. היא מנסה לשכנע אותך שאתה אלוהי הריצה. למה אלוהים? כי היא מנסה לשכנע אותך שאתה כמו אלוהים (לא חשוב איזה אלוהים מבין כל האפשרויות שהאדם המציא). אתה כמו אלוהים כי אתה כל יכול ואין גדול ממך. "כמו אלוהים – אתה תותח-על ואין עליך". אם הפייה מצליחה לשכנע אותך, ותאמינו לי שקל מאוד להתפתות, אז אתה מתחיל לפנטז על זמני סיום שלא חלמת עליהם ומאיץ את הקצב, מסתער על מתלולים שנקרים בדרכך, מדלג דילוגי ראווה מעל סלעים שנקרים בדרכך. בעלי הניסיון לומדים לרמוס ולקבור עמוק את הפיה ההרסנית הזו ברגע שהיא צצה. כל אנרגיה מיותרת שבוזבזה בתחילת המסלול עוד תהפוך למקור לגעגועים ולבכי ונהי בהמשך המסלול. ההתמודדות עם השדים והפיות היא התמודדות מנטלית וגם אותה צריך להכיר ולתרגל.

אז אני בדילמה. מצד אחד מאוד קורצת הריצה הזורמת המתמשכת שיש בריצות הרגילות בשטח. מצד שני ריצות ההרים הרבה יותר מאתגרות את המוח.

אחד האלמנטים המרכזיים בריצות הארוכות הוא פשוט משך הזמן הארוך מאוד שבו הרץ צריך להתקדם. מה שמכונה – 'זמן על הרגליים'. הזמן שבו מערכת הלב, דם, ריאה ועיכול צריכות לספק חמצן ודלק לשרירים ולפנות מהם את הפסולת. זמן ארוך מאוד שבו המערכת העצבית משדרת את הסיגנלים שלה, הלוך וחוזר חלילה, אותם פולסים שוב ושוב, בעקבותם השרירים מתכווצים ומתרפים שוב ושוב. ושוב. גם המערכת העצבית הזו דורשת תירגול. אולם, בגלל השחיקה והמאמץ רצים אינם יכולים להרשות לעצמם לחצות את טווח ה 32-36 קילומטר בריצה בודדת בדרך קבע. חציית טווחים אלה נעשית בתחרויות עצמן או באירועי אימון הכנה ספיציפיים ממוקדים. בתוכנית למסלול של 100 קילומטר נדיר שתמצא יותר מ- 4-5 ריצות מלאות לטווחים שמעל 36 קילומטרים. לרוב, לא נכון להתאמן לטווחים ארוכים מאלה ביום-יום פשוט מפני שהשחיקה מהן דורשת זמן התאוששות ארוך שבאימונים פשוטים יותר היית יכול לקדם את עצמך טוב יותר במשך זמן שהקדשת להתאוששות. זמן האימונים האפשרי הוא משאב מוגבל בגלל צרכי ההתאוששות ולכן יש לנצלו באופן אופטימלי.

לכן, רכיבה ארוכה ומתונה מתאימה לפיתוח כושר סיבולת מתמשך תחת מאמץ נמוך עד בינוני. זאת, ללא שחיקה גופנית או מנטלית משמעותית. אפשר לרכוב 10 שעות ויותר ולהחזיק דופק המקביל לריצה מתונה בלי להפעיל עומס רב על השרירים המשתתפים בריצה או על כלל המערכת העצבית שמפעילה אותם או על השלד.

ומכאן למסלול האופניים:

IMG_9306 (ערוך).JPG

C2C – מנהריה למגדל דרך הר הילל

הרעיון לרכיבה הזו נרקם עוד בשנה שעברה. רכיבות הים-אל-ים, מהים התיכון לכנרת, שאנו מבצעים בעונת המעבר הם רכיבות תובעניות בהיבט המאמץ, אך מתגמלות בהיבט היותן בעלות מרכיב אפי עם כל המשתמע ממנו.

אני לפחות, ואני יודע שגם רוכבים נוספים, מסתכל על רכס המירון שאני עוקף במרבית רכיבות הים אל ים שאני מבצע. אם זה מהעמקים, אם זה דרך פקיעין ודיר אל אסד. רכס המירון עומד שם למעלה. וכאילו זה לא ים אל ים אמיתי אם לא עברת על הגוש הזה למעלה אלא הסתפקת במעבר מסביבו.

תכננו את הרכיבה הזו לסוף הקייץ הקודם. אולם דברים התגלגלו ואני לא רכבתי חצי שנה. כעת כשאני מתעניין שוב בתנועה על גלגלים הזכרתי את המסלול לרוני, או שהוא העלה את הרעיון ואני נדלקתי, לא זוכר. הנה עשינו. טוב עשינו. נאלצנו לאנוס את התחזית לצרכינו ולהאמין שמזג-האוויר נוח. ויצאנו אל הדרך.

IMG_9307.JPG

המטרות שלי ברכיבה היו שתיים:- להיות זמן ממושך במאמץ מתון. וניהול תזונה במאמץ מתמשך. פעם אחת, סוף סוף, לעשות את תכנית התזונה כמו שצריך. לצרוך כמות קלורית מדודה, כמות נוזלים בתוך טווח נתון.

מאחר והרכיבה קלה לי באופן יחסי לריצה אני יכול להסתמך על מזון "אמיתי". להימנע מג'לים ולצרוך לצד פחמימה מלוחה גם קצת חלבון. כל זה ביחד גורם לי לשאת ולצרוך ברכיבה 5 פיתות עם חמאת בוטנים וריבת תות. כל פיתה מהווה דלק לשעה וחצי על האוכף. ברכיבה אני יכול לעכל מזון כזה בלי בעיות. בריצה אני חייב להסתמך על מזון נוזלי מפני שכל מוצק פשוט נשאר לי בבטן ולא עובר הלאה. לא מגיע לשרירים. השליטה בשתיה חייבה אותי לשתות 5-7.5 ליטרים. אני חייב לציין שהעמידה בפרוטוקול התזונה הזה עושה לי טוב. זה לא שהיה קל מידי. היו רגעים קשים. היו עליות שירדתי בהן מהאוכף לנשום אוויר. אבל לא היה 'fatigue'. הרגשתי טוב לכל אורך הדרך, ההרגשה הטובה מסייעת גם בצד ההתמודדות המנטלית עם מזג האוויר החם לפעמים, ועם הרצון לעשות חדל. ההתאוששות מהרכיבה גם היא הייתה מהירה.

רכבנו רוני עמית ואנוכי. 72 קילומטר עם 1600 מטר עליות ועם זמן אוכף של 07:30 שעות.

פוסטים זמני.JPG

מסלול מפורט עם הערות וסימני דרך אפשר למצוא כאן ב GPSies.

ארחיב בעניין הלוגיסטי:

הכי טוב לעשות את המסלול בקבוצה גדולה עם רכב מלווה שיפרוק רוכבים ואופניים בתחילת המסלול ויאסוף בסופו. אנחנו היינו שלושה ולכן 'חיינו מן האדמה'.

לקחנו רכבת לנהריה. וממגדל עלינו על אוטובוס לטבריה. חלק חזרו למרכז עם החלפת אוטובוסים בעפולה וחלק לקחו אוטובוס לחיפה לב המפרץ ומשם ברכבת חזרה למרכז. יכולים להיווצר לדעתי הבדלים של עד כשעה בין הנתיבים למרכז אבל זה תלוי בתזמון ההחלפות ולכן אין עדיפות מובהקת לנתיב מסויים. אפשרות נוספת שיתכן והיא המיטבית היא לסוע לצמת המוביל ושם להחליף אוטובוס. בכל מקרה כדאי להצטייד באלטרנטיבות מראש ולא לבנות על חיפוש אוטובוסים במכשירי הטלפון הניידים. דבר שיכול להיות מסורבל ולא אמין בזמן אמיתי (לפחות עם האפליקציות כפי שהן מתפקדות כרגע).

להדמיית תלת מימד שהכין עמית

לאלבום של עמית

תודה לרוני שתכנן את המסלול והוביל ולעמית שצילם ורקח (ליקר ותככים).

20170529_152918.jpg

מודעות פרסומת

100K – עתלית בית-שאן – 8/5/17

כשאנו בוחרים מסלול אופניים בין נקודה לנקודה, איננו בוחרים בדרך הקלה ביותר, גם לא בזו הקצרה ביותר, או היפה ביותר. אנו בוחרים בדרך הנכונה. שתתאים לרכיבה הספיציפית ולכל אשר אנו מצפים ממנה.

הפעם לא אני תכננתי. שמעתי שרוני מתכנן טיול. לחזור על מסלול, עם טוויסטים של רוני, בין עתלית לבין בית-שאן. 100K. ומבלי לשאול יותר מידי שאלות – נידלקתי. אני שם. זה מתאים לי.

לא רכבתי חצי שנה עד לפני שבועיים. עשיתי רכיבת ניסיון קצרה במישורים האורבניים על סיפה הצפוני של תל-אביב. רכבתי עוד 30 קילומטר בנגב השטוח. וחסר לי. חסר לי דבר מה. חסר לי אבק הדרכים, זה המתמשך עד למפגש עם הסבל, וחסרים לי קולות וריחות הדיווש. לא סתם, אלא אלה שאופנייך מנגנים לך בין אינסוף ממנו באת לבין אינסוף אליו אתה הולך. אמנם לכל אחד יש את הגדרת האינסוף שלו, תורת היחסות גם פה פועלת. יש כאלה שהאינסוף שלהם הוא במרחק בסדר גודל שבין החוף המזרחי לבין חוף המערבי בארה"ב למשל. האינסוף שלי צנוע יותר. הוא יכול להימרח גם רק על 100K.

הריצות למרחקים ארוכים הן קשות בכמה דרגות מהרכיבות למרחקים ארוכים. הם פחות סלחניות לטעויות שתעשה. וכדי לרוץ כעשר שעות נדרשים חודשים ואף שנים של הכנות. לא כך הוא כשמדובר על לרכוב עשר שעות. כל רוכב שטח מיומן למדי יכול למתוח עצמו, מהיום למחר, ולרכוב 10 שעות. אולם גם ברכיבה כזו, של עשר שעות, ניסיוני הנרכש בריצות מתגלה כמעשיר מאוד את הרכיבות.

איך?

אז קודם כל בהיבט התזונתי. הניסיון בריצה ארוכה הדורש משטר, אסטרטגיה, פרוטוקול וניסיון בתזונה עוזר מאוד לרכיבה. פתאום ברכיבה זו אני יכול להקשיב למידת הכוחות. לאזן אותה בתזונה. להרגיש את החולשה הנובעת ממחסור בחומר בעירה לשריר. לחוש את השלכות חיסור המלחים. מעולם לא חשבתי על כך ברכיבות עבר. לא הרגשתי ולא ידעתי. פתאום הכל מובן, בהיר וצלול. אפשר להקשיב לשרירים ולהבין היטב את מצבם. ניתן לאזן אנרגיה, מיים ומלחים יותר בקלות.

אחר-כך היבט ניהול האנרגיה. הניסיון בריצות ארוכות מלמדך צניעות וכיבוד הדרך שלפניך. אינך מסתער בחדווה נמרצת על הגבעה הראשונה שנקריית בדרכך כשאתה רץ למרחק. גם לא על השניה. שימור כוחות והתקדמות הם בראש מעייניך. ואם הדופק עלה מעל סף מסוים אתה יודע שתשלם מחיר. מעולם לא חשבתי על זה ברכיבות. ופתאום כל כך ברור לי מתי אני צריך להוריד רגל. להוריד דופק. כן אני יכול להשלים את העליה בסערה רותחת. אבל זה לא יהיה חכם. אם אני רוצה להיות גיבור אני צריך לחזור הנה מאומן יותר, הנחישות שאינה חסה על מגבלות הלב היא שגיאה גסה.

שלוש טעויות אני עושה. טעויות מקצועיות. אבל אמרתי כבר שהרכיבה היא סלחנית. לכן קצת יותר קשה לי. בריצה טעויות כאלה משביתות. כאן באופניים הן רק מעלות את מידת הסבל.

הטעות הראשונה היא שאחרי כלכך הרבה זמן שכחתי כפפות ולא חשבתי שתהיה בעיה. המחיר הוא שפשוף מכאיב בשורש כף היד ונימול בזרת למספר ימים. תוצאה של לחץ מתמשך על עצבי כף היד.

הטעות השניה היא שמשכתי מהארון בבוקר מכנסי רכיבה לא מתאימים. מביך להודות. אבל הם נופלים. אין חגורה. ושעות ארוכות אני מושך ומסדר ומנסה לשמור את הריפוד בין מושב הכסא לבין האיבר שמדרך הטבע יושב עליו. לא נורא. אבל במרחקים הארוכים כל לא נורא הופך לסבל.

הטעות השלישית היא שלא ביררתי עם ר' מראש מהן תחנות המנוחה בדרך. מניסיון עבר אני מניח שכל עשרים שלושים קילומטרים נפגוש תחנת דלק או מרכולית כלשהי. אבל ר' תכנן את 40 הקילומטרים האחרונים בשממה. ואני מגיע לקו הסיום ללא מיים וללא מזון. לא מספיק חמור בשביל לשנות לר' את התוכניות. אבל עוד סבל. עוד טעות. עוד טעות שלא כדאי לחזור עליה.

המסלול מתחיל מתחנת הרכבת בעתלית. מטפס לדלית אל כרמל בטיפוס ארוך. הארוך ביותר במסלול. מכאן גולשים ליוקנעם. ומשם לעמק יזרעאל. מצפינים לציר נחל קישון. עם הנחל ואחר כך עם שביל מקביל למסילה מתקרבים מאוד לעפולה. מצפינים אל בין גבעת המורה לבין התבור. שם יש נקודת מנוחה קלאסית בתחנת הדלק. עוד צפונה לנחל תבור ואיתו עד למרגלות קיבוץ גזית. כאן טיפוס קשה לקיבוץ. קשה כי הוא תלול וכבר די עייפים. גולשים ומטפסים לרמת סירין. אחר כך גולשים ומטפסים לרמת צבאים. ועם השביל שמעל הבקעה יורדים לבית שאן.

הרכבת היא המפתח הלוגיסטי כאן. נאספים לתחנת עתלית. וחוזרים ברכבת מתחנת בית שאן. מותר להעלות אופניים לרכבות למעט בין 15:00-19:00. אבל מנהל התחנה בבית שאן מתחשב ברוכבים אם התנועה בנוסעים דלה.

http://www.gpsies.com/mapOnly.do?fileId=srrzfcsyqqvvtmmc">לצפיה במפת המסלול ולהורדתו

FullSizeRender[2564] (2).jpg
צילום: צביקה שטיין

לרקוד על חבל -JMUT Adventure – 10/03/17

שביל על מדף סלע מעל תהום. פנס הראש שלי מאיר רקפות לאלפיהן. החורש שבהרי ירושלים, בשעתו היפה ביותר, סוגר על השאר. קדימה ואחורה על השביל נוצצים עשרות פנסי ראש המרקידים אלומות על הסלעים. אלו שעוד יורדים, אלו שכבר עולים. חמש ושלושים לפנות בוקר. טרם זריחה. אני רץ. אני חופשי. אני מוצף באושר. שעה וחצי לתוך ה-JMUT.

ה-JMUT במסלול הבינים שלו, אורך 34 קמ' וכולל 1600 מטר טיפוסים. בגלל קטעי הטיפוס והירידות התלולים, אין לי, בניגוד למסלולים בהם כבר התנסיתי, שום מושג כמה זמן ייקח לי להשלים את המסלול. הידיעה הוודאית היחידה שיש לי היא שאסיים את המסלול. גם אם יהיה זה בזחילה. גם אם אפונה מהשטח ואצטרך לחזור בעוד חודש או שנה.

חציית נחל שורק אחרי הירידה במעלה נטיפים. מתנדבים קשרו חבל בין הגדות וסייעו בהושטת יד:-

IMG_8641 (ערוך).JPG

הנתונים היבשים מכל המדידים והנטרים שנשאתי עלי הם שזה היה המסלול הכי קשה שביצעתי עד כה. זה המסלול הארוך ביותר מבחינת זמן. התובעני ביותר בהיבט המאמץ הכולל שהושקע על-ידי. אמנם לא הארוך ביותר שרצתי מבחינת מרחק. אך בהחלט הקשה ביותר. הקשה ביותר מבחינת הנתונים הפיזיים. אבל גם אם כאב לי פה ושם, בהיבט ההרגשה תוך כדי – מהנה, מרגש ורענן כל הדרך. הקילומטרז' המצטבר, האופקי והאנכי, לא מחק את החיוך מעל פני.

יש בחלק מאיתנו, יסוד המתנגד לרעיון של ריצה. המתנגד לריצה שלא כאמצעי אלא כתכלית. ריצה לתכלית נוגדת את ההגיון. במימדים שאני מדבר עליהם:- היא כנראה לא בריאה במיוחד. היא צופנת מיני סכנות, בטח בשטח, בטח בהרים. בכל מקרה, למען הבריאות אפשר להשיג הרבה יותר בהרבה פחות. אז איך ניתן להצדיק אותה במובן הרציונלי? והצורך בצידוק רציונלי הרי השתלט על התרבות המערבית מזה אלפיים חמש מאות שנה.

"לא ולא", אמר זרתוסטרה, "עשית את הסכנה לאומנותך, בזה אין שום דבר בזוי. ועכשיו אתה מת בגלל אומנותך: לכן אקבור אותך במו ידי". כך אמר זרתוסטרה, גיבור ספרו של ניטשה 'כה אמר זרתוסטרה' לאיש ההולך על חבל, הרוקד על פי תהום, שנפל מן החבל בעודו פצוע וגוסס, כשהוא תוהה על התכלית (או חוסר התכלית) שהייתה בחייו ועל אחריתו בגיהינום. הרוקד על החבל הוא זה הנוקט בפעולה המנוגדת לכל יסוד רציונלי או רוחני. ניטשה אינו מטיף לנטילת סכנת חיים. ניטשה מטיף כאן לדרך חיים. דרך חיים המעלה על נס את החיבור עם העצמי, עם הגוף ועם הרגש, או יותר עם סערת הרגש, כתכלית וכטעם בחיים. דרך חיים המסיטה הצידה מקידמת הבמה את הרוח והרציונליות למקום צנוע יותר הרמוני יותר עם נפש האדם. דרך חיים של מתן תוכן ומשמעות לחיים שלא רק דרך חיי הרוח והתרבות של הרוח (ובטח ובטח נגד זו המונחיית על פי צווי החיים המוכתבים על ידי הדת השמה את החיים המוסריים, לפי הגדרתה, כדרך הנכונה לחיות). תרצו אז זה הסער והפרץ של הרומנטיקנים. תרצו זה הגעש של ז'בוטינסקי ("הפקר את חייך — עשה את חייך געש, ויהי מה!"). אבל הלכתי רחוק מידי. מה זה הלכתי? רצתי…

אז אני עדיין לא רוקד על חבל. כנראה גם לא ארקוד על חבל אף פעם. אבל אני רץ על מדפי סלע לפנות בוקר. גם זה משהו שרבים ימאנו לתפוס את תכליתו.

גם קאנט הזכיר, אפילו קודם לכן, את האיש ההולך על חבל, הרוקד על פי תהום, בספרו 'ביקורת כוח השיפוט' (קאנט דן בהבדל שבין אומנות לבין מדע). תקרא אלף ספרים על הליכה על חבל. עדיין לא תדע ללכת על חבל. אין כך במדע שבו אם תלמד אזי גם תדע. כך גם הריצה. בכדי לרוץ צריך לדעת לרוץ. ולומדים לרוץ דרך הריצה. בכל פעם לומדים משהו חדש. ומי שחושב שכל ילד יודע לרוץ שישלח את ילדו לרוץ ב-Jmut. אפשר גם להסתפק ברישום למסלול הקצר….

אז למדתי המון מהארוע הזה (המארגנים התעקשו לקרוא לזה ארוע חברתי ולא מרוץ, למרות שכולם יודעים מי הגיע ראשון ומתי). גיליתי שאני 'על-הפנים' בירידות טכניות. אני יותר איטי בהן מאשר בעליות. הן נקודת התורפה שלי כרגע במירוצים כאלה. שיפור ביכולת לרדת יעשה פלאים לזמני המירוץ שלי. כך נותרתי מתבונן בקינאה בכמה יורדים מעולים שפשוט נופלים בחדווה נפילה מבוקרת לתוך התהום בעוד אני מתיישב על התחת ושולח רגל מהוססת למטה.

למדתי שאני מטפס סביר, אני אוהב את העליות, לא מפחד מפניהן בהמשך הדרך. אפילו מייחל אליהן. שנוח לי עם העקה הנפשית והעומס על השרירים ועל הלב כשאני עמוק בתוך עליה תלולה. למדתי שאני צריך מקלות הליכה טובים, לא טלסקופיים אלא מתקפלים והכי קלים שיש:- RaidLight – ההזמנה בדרך.

למדתי שוב כמה אני אוהב לרוץ. דבר ששכחתי בשתיים ורבע לפנות בוקר, כשצלצל השעון לקום ולצאת ולזנק מאיזה חור בארבע לפנות בוקר.

למדתי שבתוך ההתרגשות של מרוץ קשה לי לאכול כמו שאני יודע שאני צריך לאכול ויודע לאכול באימונים. אני מסתדר מצוין עם לדחוף בכוח פחמימות. אולם ההתרגשות והתרוממות הרוח דוחים את הרצון להתמודד ולבצע זאת. למדתי שאני צריך עוד סוגי ומיני מזונות עלי מלבד הפיתות עם חמאת הבוטנים:- תמרים, וכדורי תמרים למשל. ג'לים עושי פלאים.

למדתי שחולצות אופניים עם הכיס מאחור הן מעולות לריצות כאלה. הרבה יותר פרקטיות בשבילי מחולצות הריצה.

למדתי שיש בריצות ההרים חבורה נפלאה של חובבים ואנשי שטח מעולים, כאלה שרצים ועוד יותר כאלה שמארגנים מסביב. הארגון של אילן ורומן מ-Summit מעורר הערכה.

סוף מעלה שמשון. השמש זורחת:-

IMG_8642 (ערוך).JPG

איפשהו אחרי הקילומטר העשרים אני לוחץ בריצה בעליה מתונה. השריר המקרב ברגל שמאל מתחיל לאותת מצוקה. הוא מתכווץ, מתקשה ומאמלל אותי. עוד כמה צעדים אני מנסה ללחוץ נגדו וזהו. אני עובר להליכה. מנסה להימתח. שום דבר. ינאי, המאמן שלי, אמר לי פעם משהו על מלח. אני מחפש בכיס התרמיל. אי אז לפני ריצת השטח הראשונה (כחצי שנה), בהמלצת ינאי, הטמנתי לי שקיק קטן עם מלח אטלנטי באחד הכיסים. הפלא ופלא השקיק עדיין שם. קמצוץ על הלשון. שלוש דקות על השעון. השריר מתרפה וההתכווצות כאילו לא היתה.

בתחנות לאורך הדרך עומדים חברה נפלאים. מתנדבים שעושים את האירוע הזה מוצלח כמו שהוא. מחלקים בשפע לכל דורש מיים, אנרגיה וסימפטיה. תודה לכל המתנדבים.

עליה 'טיפוסית' להר כרמילה תרתי משמע:-

FullSizeRender1.jpg

ביצעתי את מסלול ה-Adventure. לעניות דעתי ונסיוני עד כה. מסלול כזה של 34 קילומטרים ו-1500 מטר טיפוסים הוא יותר קשה מריצת מרתון מישורית. עם זאת, הרצים שביצעו את מסלול ה-Challenge ביצעו מסלול כפול במרחק ובטיפוס. תחנת האמצע שלהם הייתה נקודת הסיום שלי. כשסיימתי שאלתי את עצמי אם הייתי יכול והאם הייתי רוצה להמשיך. התשובה היא שהייתי רוצה. עוד נותרו בי כוחות. אבל אין ספק שאני עדיין לא מאומן וחזק מספיק בשביל לבצע מאמצים כאלו.

סוף שמשאיר המון טעם של עוד. אין עוד מירוצי הרים כאלה בישראל. האמנם נאלץ להמתין עד לשנה הבאה? והראש מתפנה כעת לסיפור הבא של אתגרי האביב שלקחתי לעצמי – 46 קמ' באולטרה עוטף עזה.

IMG_8659.JPG

על "קפיטל" ועל "שמפניה" ועל "מעשי מופת" -דרום-הגולן – 20/9/2016

יצאנו לרכוב בדרום רמת-הגולן. לראות, ללמוד ולזכור  את סיפור קרבות דרום רמת-הגולן במלחמת יום-כיפור. עוד מעט החגים. חברי הקבוצה יתפזרו לכל קצוות תבל. אחר כך החורף. הזדמנות אחרונה לציין ביחד את יום השנה למלחמה ההיא. זו לא מסורת. הפעם משום מה, אולי בעקבות שפע האנדרטאות המתוחזקות שראינו בטיולים קודמים, הרגשנו צורך.

יש עיתים, בהן מלאך-המוות מאבד את שפיותו. אז, הוא נסוג בו מכל מוסכמותיו, הבלתי כתובות, עם בני-אנוש, לגבי שיגרת נוהגו הכפוי, כנעשה יום-יום, בעולם. כך, לפתע, ללא התראה, פוצח הוא בריקוד מטורף ורצחני. בוחר הוא לו חרמש ארוך ומושחז במיוחד ממדף "הכלים" שלו, אותו הוא מניף לכל עבר, קוצר נשמות ללא הבחנה, נוטל או חורץ את גופם ואת נפשם של הטובים ביותר. כזה היה מחול האימים שרקד ה'מלאך' ביומיים של השישי עד השמיני באוקטובר, 1973, מצהרי יום שבת, יום כיפור, עד  בוקר יום שני, שם בדרום-גולן, בשדות הבזלת המשתרעים מג'וחדר ועד ל-א-סאקי.

מלחמת יום-כיפור, כדברי המשורר, "היא מלחמה שאף פעם לא די לה". למרבה הצער, רבים הסיפורים בדברי ימי ישראל בעת החדשה אודות לוחמים שיצאו לקרב. יצאו למלא משימה. לחמו. לעיתים בגבורה. לעיתים לא שבו אל ביתם. ישנן אין ספור עלילות גבורה ראויות להילמד ולהיזכר. אולם, גם ללחימה ועמידה תחת אש יש עוצמות, הללו נמתחו "עד-הקצה" ביומיים הראשונים בקרב על דרום רמת-הגולן. יש משהו בלתי נתפס ומיוחד, בעיני, בקורות לוחמי דרום רמת-הגולן ביומיים הראשונים של מלחמת יום כיפור. בלתי נתפס. ויותר מכך:- משהו שם עדיין לא  'מתישב' עם הדעת. משהו שם בקרבות דרום רמת-הגולן ביום-כיפור, היה "אחר".  זה מתבטא במספר מאפיינים (1).

המאפיין הראשון הוא שלא היה שם מפקד בכיר בשטח. שרשרת הפיקוד המקובלת נותקה. לא בפועל. מכשירי הקשר לרוב עבדו. אלא היא נותקה במובן הסאב-קונטקסט הכללי. כל מה שיש  שם זה קומץ של עשרות לוחמים צעירים מאוד. תחת שרביטם של מספר מפקדי מחלקות ופלוגות, צעירים באותה מידה. הללו עמדו לבדם בקו-המגע מול דוויזיה סורית המבצעת הבקעת קו-חזית מבוצר, לפי ספר תורת הלחימה הסובייטי. הם עמדו שם לבדם ועשו את מה שלימדו אותם שתפקידם לעשות. לעצור את הסורים על קו-המגע עד ש"יבואו המילואים". את זה הם עשו כמיטב יכולתם ממקומם. אם חדלו להילחם זה רק כשנפלו או נפצעו בקרב או כי תמה תחמושתם או משנפגעו כליהם. כל מה שהעורף הצבאי ידע לעשות זה לבקש מהם להחזיק מעמד. סיוע מארטילריה או ממטוסים עוד ניתנו להם בשעות הראשונות. אחר-כך גם "העוצמה המשולבת המסייעת של אמצעי האש של צה"ל" התפרקה. כל מערך ו"הבעיות" שלו. נותרה רק הבדידות הזו של מספר עשרות לוחמים בקומץ "כיסי-התנגדות" למול אלפי חיילי אויב.

המאפיין השני הוא המעבר החד והחריף משגרת יומם לתוך עין-הסערה של הקשה במלחמות ישראל בעת החדשה. "קפיטל", אמרו להם בקשר בצהרי יום-כיפור כשהתחילה הארטילריה הסורית לרעום. "קפיטל"! זו הייתה מילת הקוד ליום-קרב מול הסורים. מילה שיש בה שמחה, ששון אלי קרב, קפיץ דרוך, משומן היטב, המשתחרר בעוצמה ומנחית אש וגופרית על הסורים, מלמדם לקח על חוצפתם. "קפיטל"! משהו שכבר חלקם עשה מספר פעמים בעבר:- עולים על הרמפות, יורים על הסורים, ככה כמה שעות, וחוזרים לשתות את "השמפניות". "שמפניות" – כי כל צוות שהשמיד מטרה סורית זכה בשמפניה. היו חיילים שחשבו שבשביל "קפיטל" לא נכון לשבור את צום הכפרות ולאכול, אפשר לירות גם תוך צום. בשעות הראשונות הם עדיין היו עסוקים לקפל את הכיסויים והחיפויים של ציודם, ועשו ככל יכולתם שלא לדרוס את האספלט בדרכים בשרשראותיהם, חלילה שלא יעלו למשפט על חוסר או נזק. חלילה שלא ירותקו שבת. כך גם ציוד לחימה חיוני כמו אמצעי ראיית-לילה נותר מאחור, "קפיטל" זה רק לכמה שעות, הם חשבו לעצמם, ואחרי "קפיטל" תמיד יש מסדר.

המאפיין השלישי הוא רצף בלתי פוסק ומתמשך של דילמות ואירועים "על-הקצה", כחוט השערה בין חיים למוות. לוחמים, על הקווים במקומות אחרים על גבולות סוריה ומצרים, חוו את שני המאפיינים הראשונים של ניתוק מרחבי וטלטלה מהירה משלוות השגרה אל התופת. אולם רצף ומגוון האירועים והאתגרים המקצועיים והנפשיים שעמדו בפני הלוחמים בקרבות הללו כפי שאנסה להמחיש מייד הוא חריג ויחודי בהיקפו ועוצמותיו.

היו שקראו להם, ברבות הימים, "נבגדים על ההר". אני לא חושב שהם נבגדו. בעיני, הם לא נקלעו לסיטואציה הבלתי מתקבלת על הדעת הזו כתוצאה מבגידה. טעויות קשות כן. על חלקן דובר ומדובר כבר הרבה. חלקן של הטעויות עדיין בימינו מוצנע ומטושטש – לדעתי, לרוב בנסיבות נכונות, לא כל הפצעים הגלידו. לדעתי, אין זה סיפור של נטישה, הזנחה, או בגידה. טעויות כולם עושים. מכולן ראוי ללמוד. רק על טעויות שבצידן יש גם הפרה בחובת האמון או רשלנות יש לשאת בדין.

לפני שרכבנו, חשבתי על-מה לספר לחברים לסיור שיעלו איתי שם על התל, תל א-סאקי, לתצפית "על המסולעת", על מישורי רמת-מגשימים הנחתכים בחריץ נחל הרוקאד, ועל ביצות ג'וחדר מצפון? מה מספרים על הגנת דרום הגולן ביומיים הראשונים של מלחמת יום-כיפור? למילים אין את הכוח לתאר את הקרב. יש בו משהו מעבר לעובדות. מעבר לפרטים. אולם רק הכרת הפרטים תוכל להבהיר את השלם. המשמעות העמוקה שמעבר למילים של מספר עשרות לוחמים שנלחמים על הגולן ועל חייהם, לבד על ההר.

מה נספר? ששלושה טנקים בפיקוד יקיר, עתיר ווקסמן עלו על רמפות מאולתרות, שם ליד הגבעה עם האנטנה במרחק, מוצב 116, אז המוצב המאויש הדרומי ביותר במישורי הגולן, בערך ב-16:30, בצהרי יום כיפור. שם ראו הלוחמים גדוד שריון סורי מלווה ביותר מאלף חיילי חי"ר מבקיע את קו המכשול הצה"לי הראשון. שכולם שם מבינים שמכאן ועד לכנרת, ואפילו הלאה, אין טנק אחד נוסף. הם ירו בקצב בו הטענים הספיקו לטעון. הם ירו בתחילה לטווחים של קילומטרים. אולם הנחשול הסורי, יחד עם דילוגיהם קדימה לנוכח האויב תוך חתירה למגע, יקצרו בסוף את הטווחים גם למטרים ספורים. הם יסעו לתל-א-סאקי. לא כי נסוגו, גם לא לאחר שסגן יואב יקיר מפקדם נפל בקרב, אלא כדי לפגוש את האספקה שלעולם לא תגיע. שם הם יטענו את הטנקים השמישים מפגזי טנקים אחרים, טנקים פגועים, שקרטעו לתל, לאחר שנקלעו למארב בבואם לסייע לכוחות בגזרה. כל שיוותר להם אז, למול לחץ הכוחות הסורים, זה להגן על התל, ואחר כך, כשהתל נכבש על-ידי הסורים, נותר להם רק לשרוד על התל.

מה נספר? שכולם שם חונכו שקו המגע הוא קו העצירה? יקיר המ"מ כתב לפני החגים הביתה ש"יישנו בשקט בחג כי הוא שומר על השקט". רב"ט אנדריי סקלי, עולה חדש, טען בטנק של יקיר המ"מ, כשנשאל על ידי אורח "רם-מעלה", כמה ימים לפני הקרבות, מה תפקידו שם בחניון הטנקים ליד מוצב 116, הוא ענה:- "לבלום את הסורים עד שיגיעו המילואים". המפקדים במסדר שבעי-רצון. נרגעים. "אחלה תשובה". החייל ייצג וענה בכבוד. "מילים כדורבנות". ואז כשהאורח, פרופסור, מקשה ומחשב את מספר הפגזים, ומוכיח לאנדריי שישארו כמה מאות טנקים סורים גם אם כל פגז ישמיד מטרה. ואז, בעוד שאגלי זיעת מבוכה ניגרים על מצחי שדרת הפיקוד במסדר, עונה אנדריי בשקט:- "גם כך נעצור". והם אכן עצרו, צוותי מחלקת הטנקים מחניון ג'וחדר, בגופם וברוחם.

ואולי אספר על רובי. רוכב שרוב הקבוצה שלנו מכירה ומוקירה. לימד אותי פעם, בראשית דרכי עם אופניים, להרים את הטוסיק בקטעים טכניים בסינגל גברעם (19/9/08). הלך לי לא רע עד שנתקעתי בעץ. רובי רק לפני רגע היה טירון. את הפגזים הראשונים בחייו ירה בצאלים רק יומיים לפני. הוא נהג טנק מ"מ בשיירה של שמונה טנקים ששעטה במוצאי שבת לעזרת מוצב 116. נכנסה למארב סורי בכביש שבין ג'וחדר לא-סאקי. שבעה הרוגים. שלושה טנקים מושבתים. ארבעה טנקים קירטעו אל התל. אחר כך, במהלך ליל שבת, ניסו שוב לפרוץ את הדרך למוצב 116. הם ניתקלים בטווחים קצרים מייד למרגלות התל. רובי דורס "דמויות ירוקות" שמרצדות לו באמצעי ראיית הלילה תוך שהוא מנהג את הטנק חזרה אל התל.

מה נספר? על הקרב של לוחמי תל א-סאקי? ביום ראשון, לפנות בוקר הסתערו הסורים על התל. ארבעת הטנקים השמישים על תל-א-סאקי ירדו להשמיד את הכוח הסורי המתקדם לעבר המוצב, בואך רמת מגשימים, בואך מבוא חמה, בואך צמח, ולחסום את דרכו. שלושה טנקים נפגעו והושבתו בזה אחר זה. הלוחמים… חלקם נהרג. חלקם נפצע. חלקם חזר לבונקר שבתל. חלקם מילט עצמו לכנרת או לדרום הרמה. רובי רץ מהטנק שלו שנפגע במעלה התל דרך המוקשים וגדרות התייל. סורים יורים עליו. שני סורים מופיעים לצדו. כמו 'רמבו' הוא דורך את העוזי ולוחץ על ההדק לכיוונם. הנשק לא יורה. מעצור. רק היום אני קולט ש"הגב" שבגללו רובי לא בא לרכוב איתנו יותר, זה משם, מהתל.

מה נספר? על מי שנהרג שם? או שמא על מי ששרד? על יצחק נגרקר, הטען בטנק של ניר עתיר, שהתנדב לצאת מן הבונקר בתל א-סאקי להיכנע בשם כולם?

כשתם הקרב על התל, בוקר יום ראשון, כשנגמרה התחמושת, 27 לוחמים הסתתרו בבונקר המחסה. פצועים, מרימונים שהוטלו לתוכו. לבקשת אנסבכר המפקד, נגרקר התנדב לצאת. יצא תוך שהוא מתחמק מצרורות שיורים עליו חיילים סורים. מתחמק כמו ששבוי עם ידיים מונפות שלא רוצה לאתגר את היורים יותר מידי על כישורי צליפתם. יצא, מסמן להם, לשאלתם שבבונקר יש עוד שלושה חיילים מתים וכך מציל את חבריו. נופל בשבי. מוכה. שורד. הלוחמים שבפנים, שומעים את הצרורות כשנגרקר יוצא. בטוחים שהסורים לא לוקחים שבויים. מחזיקים רימונים ללא ניצרות לקראת ההסתערות הסופית של הסורים לתוך הבונקר. בבחינת תמות נפשי עם פלישתים. הסתערות שלמזלם לא באה.

אולי נספר את סיפור מוצב 116. שנלחם יומיים, תחת התקפות, חוזרות ונשנות, ולא נכבש?

או אולי נספר את סיפורו של מנחם אנסבכר, מפקד חמשת הלוחמים שנשלחו בבוקר המלחמה לתל-א-סאקי לתצפית, ואחר-כך פיקד על כל 25 הלוחמים המסתתרים בבונקר, הצנחנים יחד עם הטנקיסטים שהתגלגלו אליו. בחוכמה, פצוע, תחת אש וסכנת חיים,  נוטל סדרה רצופה ובלתי נגמרת של החלטות קשות. החלטות נוראות, חורצות גורל, מהסוג של "תרגילים בשאלות מוסר" שבני נוער דנים בהן במשך שעות בחדרים ממוזגים בסניפי תנועות הנוער, רק שעל באמת ובלי זמן, ולנוער אומרים שאין תשובה אחת, אבל אנסבכר צריך לתת תשובה אחת.

או אולי את סיפורו של כוח חנני? שני נגמ"שים של לוחמי נחל מוצנח שהתמקמו בחסימה, במוצאי יום כיפור, בפאתיה הצפוניים של רמת מגשימים. סג"ם חנני, לקראת בוקר יום ראשון, שומע בקשר שמצבו של אנסבכר על התל הולך ומחמיר ויוצא אל התל עם שני נגמ"שים. הנגמ"שים נעים אל התל. ניסיונות התקשורת והסימון של הלוחמים על התל ובטנקים המגינים, לחנני, על הדרך הבטוחה יותר אל התל נכשלים. הנגמ"שים דהרו לצמת. לתוך הכוחות הסורים. מתוך 14 לוחמי הנגמ"שים רק שני לוחמים נותרו בחיים.

וכוח כנען? סגן כנען ששומע ברשת הקשר את מילותיו האחרונות של חנני, מגיע ומסתער עם נגמ"ש שלישי על התל, עם אחד-עשר לוחמים שנאבקו על הזכות להצטרף, להציל את החברים לנשק שעל התל. ארבעה מהם, שנותרו בחיים, תחת אש וסיפור קרב מפותל ונפתל, מטפסים לראשו של תל א-סאקי. שניים מהם אף מגיעים מטרים ספורים מן הבונקר, רואים את נגרקר נופל בשבי וחושבים שהתל נכבש ושלא נותר בו איש עם רוח-חיים. ארבעתם נסוגים מן התל, אל החיים, עם סיפור מילוט והישרדות מופלא בפני עצמו.

ומה עם סוף דבר? אולי אותו נספר? 25 לוחמי תל א-סאקי ששרדו. עוד 15 שרדו במוצב 116 שלא נכבש. 35 נפלו בקרבות. אבל האם בכלל יש סוף לסיפור כזה שגיבוריו נושאים את זכרו וצלקותיו לעד?

ומה מקומו של הקרב במערכות ישראל?

אל לנו להפיק לקחים מקרב (שום קרב) רק על-פי תוצאותיו ועל-פי השלכותיו על המערכה ועל המלחמה כולה. את המחקרים והסיפורים מזווית המבט הזו, ישננו קודם כל הגנרלים, האסטרטגים וקציני המטות העליונים, האמונים על ארגון, תכנון והצבת הכוחות ועל חלוקת המשימות. החברה הישראלית ככלל, צריכה להעריך את מקומו של קרב, ולשבצו בדברי הימים, בעיקר על-פי שתי אמות מידה:- עמידה בערכי רוח-צה"ל, ועמידה בעקרונות המלחמה של צה"ל. נטינו לזכור את קרב עמק הבכא. קרב שנוהל בחלק הצפוני של רמת הגולן שלושה ימים מאוחר יותר במסגרת מתקפת הנגד הסורית. נטינו לספר את סיפור "ראש הגשר" וחציית התעלה. הקרבות הללו נצרבו בתודעה הציבורית הן מבחינת חשיבותם האסטרטגית ולא פחות משום שהיו שם גנרלים שניתן היה לשזור להם זרי תהילה. סיפור גבורת לוחמי תל א-סאקי הוזנח. אך לאט לאט, בעיקר בעשור האחרון, ביצבצו הסיפורים ונכתבו הספרים. חלקים ניכרים מהתל מטופחים היום להנצחת הקרב. בני נוער ומבקרים מציפים את המקום. טקסים רשמיים ושאינם רישמיים נערכים בו. חובנו המינימאלי ללוחמים הללו הוא ללמוד ולזכור את פועלם.

על כריכת הספר של משה גבעתי, "בודדים על התל", נכתב :

"… לחימתם של לוחמי גדוד הנח"ל המוצנח ולוחמי חטיבות השריון 7 ו-188 בתל א-סקי שבדרום רמת-הגולן… היא פרק חשוב במורשת הקרב של צה"ל, וראוי שילמדו אותה אזרחי המדינה בכלל, וחיילי צה"ל לדורותיהם, בפרט. בלחימתם מול כוחות החי"ר והשריון הסוריים במשך יומיים תמימים, הראו לוחמי הצנחנים והשריון דבקות במשימה, אחוות לוחמים, יוזמה בקרב, מנהיגות, תושייה ואומץ-לב. הצנחנים והשריונאים בקרב תל א-סקי עמדו במשימתם וניצחו במלחמה, גם אם בשלביה הסופיים התבטא הניצחון על הסורים בניצחון הרוח."

ואכן צודק גבעתי. אמנם, אלו ערכים ועקרונות מופשטים, עילאיים, רחוקים, שלעיתים נראה כי הם נגועים לעיתים ב"קלישאיות" שסיסמאות ומנטרות נגועות בהן. שורה של ערכים ועקרונות שהציונות וצה"ל אימצו וקיבלו על עצמם. אך הנה, בתל א-סאקי הם מיושמים בפועל, בשטח, הלכה למעשה. מהו סיפור קרב שהוא דוגמא ומופת? זהו סיפור שהמסר המתבקש ממנו הוא:- שלו אתה שם בסיטואציה דומה:- ככה, ברוח זו, עליך לנהוג.

לאלו שרוצים להבין באמת ולעומק מה קרה, איך קרה, ולמי קרה אני ממליץ על הספרים הבאים:

"בודדים על התל" – משה גבעתי.

"על בלימה" – אבירם ברקאי.

או שאפשר פשוט לבצע חיפושים באינטרנט על שמות אנשים ועל שמות מקומות. לזרום עם עשרות מאמרים, מחקרים, סיפורים אישיים מתועדים, בכתב או בסרטונים, הנגישים בשפע ברשת.

(1) – את העובדות המובאות לקחתי בעיקר משני הספרים לעיל. כמו גם משפע החומר והעדויות המצוי ברחבי הרשת. אם טעיתי בהבאת נתון או פרט אשמח לתקן.

שקופית1.JPG

המסלול ארך 51 קמ' מהם רק 170 מטר טיפוס ו-1200 מטר ירידות. חלקים רחבים ברכיבת כביש. התאים ליום החם ולמטרת הטיול. השתתפו 9 רוכבים.

שקופית2.JPG

1-2 יצאנו מצמת בשן מזרחה במעלה הדרך הרחבה.

2-3 – מצמת ברורה בדרך טובה משכנו דרומה.

3-4 – שוב ]פנינו ימינה לדרך רחבה.

4 – מפגש עם הכביש. פנינו שמאלה דרומה ומייד לשביל הרחב הממשיך מערבה.

5-6 – השביל מתפתל בפאתי הכפר חושנייה.

6-7 – עלינו על הכביש עד לשביל הרחב שיורד דרומה במקביל לכביש.

שקופית3.JPG

7-8 – בשביל הרחב דרומה עד לצמת עם שביל לא ברור.

8-9 – שביל לא ברור אך מאוד נוח מושך לכיוון הכביש.

9-10 – השתעשענו בסינגל פרות.

10 – יציאה לכביש דרך שער הולכי רגל.

10-11 – על הכביש עד לפניה שמאלה לציר הנפט.

שקופית4.JPG

11-12 – על ציר הנפט. הציר משעמם בהיבט הרכיבה. אך מטרתנו היתה לחוות את סיפורי מלחמת יום כיפור. בדראך מספר אנדרטאות.

12-13 – בשביל המוליך לעין ג'וחדר. בריכת קצינים בא חנינו לרחצה ולארוחת בוקר.

20160920_100226.jpg

גבעת ג'וחדר

20160920_100945.jpg
בריכת ג'וחדר

תצפית מגבעת ג'וחדר דרומה:

20160920_104244.jpg

 

שקופית5.JPG

14 – טיפסנו על גבעת ג'וחדר לתצפית על דרום מזרח הרמה.

14-14.5 – רכיבת כביש וטיפוס לתל א-סאקי.

14.5-15-16 רכיבת כביש עד לכניסה לשביל מצפון למאגר סמך.

16 – בעלי הלולים בנו מתקן לשתיה ומנוחה בפתח הלולים.

20160920_112105.jpg
תל א-סאקי

שקופית6.JPG

16-17 – בשביל רחב מזרחה.

17-18 – המשך שביל רחב.

18-19 – דרך עפר עד לצמת.

19-20 – בשביל על שפת המצוק של נחל סמך העוקף מטע שנמצא מצפון לשביל.

20-21 – צפונה על גבולו המערבי של המטע.

21-22 – ירידה לנחל כנף בשביל דרדרתי ומעט טכני.

22-23 – טיפוס נוח לעין כנף. המקום בשיפוצים. הורסים את מה שהיה פעם ובונים מפלצת תיירותית מתוקתקת.

לקראת 20:

20160920_125937.jpg

שקופית7.JPG

23-24 בשביל שבקרוב ייכבש לאספלט עד לשער הכניסה לכנף.

24-25 – פנינו ימינה עד לצמת שביל עפר בשיא העיקול בכביש.

25 – כניסה לשביל עפר שמתחיל צפון מערבה.

25-26 – ירידה מהירה נופית. לעיתים טכנית לעיתים סלולה עד למטעי המנגו.

26-27 – על השביל עד לתחנת הדלק בצמת כינר.

שביל הירידה לצמת כינר על הגדה הנגדית:

20160920_140008.jpg

לגלריה של עמית

להורדת המסלול

המלחמה ההיא – השעות הראשונות – טיול בדרום הגולן – 5/9/16

ביקור ועוד ביקור בגולן., ואנו יותר ויותר מכירים אותו. הרכיבה על עוד ועוד שבילים, העיניים השוזפות את הנוף. שוב ושוב. והכל נראה יותר ויותר מוכר. הזרות מטואטאת כמו עלים בסתיו. הגולן של מלחמת יום כיפור, סוף-סוף מתחיל להיות מוכר וגם קצת יותר מובן.

יש כמה מילים נפלאות בשפה העברית. אחת מהן היא המילה 'מוכר'. מצד אחד יש לה את המשמעות הטבעית של 'known'. מצד שני המלה נגזרת מ'הכרה' – consciousness – יחס תודעתי כלפי דבר מה בממשות. בצענו טיול שעוזר ל'הכיר' את הגולן על שתי המשמעויות המתמזגות מן המושג 'מכיר'.

מילה נפלאה נוספת היא 'ביקור'. מצד אחד – 'visit' – נוכחות במקום במסוים לפרק זמן מסוים שלא לשם שהות קבועה. מצד שני 'ביקורת' – 'criticism'. לביקורת משמעות שונה לחלוטין מלביקור. עם זאת. השורש המשותף עושה שכל. כוונתי לביקורת במובן הרחב של 'אורח' שבא לבחון ו'להאיר'. ולאו דווקא במובן המצומצם של הבעת הסתייגויות או חשיפת ליקויים. כן, שוב ביקרנו בגולן, על שתי המשמעויות המתמזגות מהמושג 'ביקור'.

המלחמה ההיא, תמיד ברקע פה. שלדות, שדות מוקשים, תעלות נ"ט, עשרות אנדרטאות, רשמיות ושאינן רשמיות, הזוכות עד היום לטיפוח. מלחמת יום-הכיפורים בגולן היא לרובנו אסופה של אלף סיפורים אישיים. אלף אפיזודות שנצרפות יחדיו לאלף פיסות מידע. במיוחד הדבר נוגע ליומיים הראשונים ללחימה בדרום רמת-הגולן. כאן לא היתה מפקדה שרשמה יומן אירועים. כאן לא היו הערכות מצב. הקרבות בשטח נוהלו על-ידי מפקדים זוטרים ללא גיבוי מטה. לכן, התמונה הסופית הורכבה מאלף סיפורים.

ה-6 לאוקטובר עד ה-7 לאוקטובר בבוקר

ב-13:50 ה-6 לאוקטובר, 73', פצחה הארטילריה הסורית באש על רמת-הגולן. אלף קני ארטילריה תקפו וריככו במשך שעה מתקנים ומפקדות של צה"ל. מטס אווירי סורי ליווה את ההרעשה.

ב-15:00, שעה לא נוחה לסורים שנכפתה מצורכי מתקפת הפתע המקבילה המצרית, הסתערו שבע חטיבות חי"ר סוריות על קו המגע. שלוש חטיבות תקפו מצפון לתל-חזקה. ארבע מדרום לו.

בצפון רמת הגולן, בשטחים שמתל חזקה צפונה, קידמו את פני הסורים כוחות מחטיבה 188 וכוחות חטיבה 7 (קרב עמק הבכא) שקודמו לאור הערכת המצב לגזרה זו. כתוצאה מכך רוב ניסיונות הסורים לחצות את תעלת הנ"ט בצפון נבלמו. הסורים לא התקדמו באופן משמעותי באזור זה. במהלך הלילה חטיבת גולני תיגברה את האזור הצפוני. הסורים נבלמו ולא השיגו כאן הישגים נוספים בהמשך המלחמה. זאת, למרות נסיונות הבקעה נוספים ותוך קרבות קשים.

בדרום רמת הגולן, גדודי הקו הצה"ליים לא תוגברו. שלוש מתוך ארבעת חטיבות החי"ר הסוריות הפורצות בקו-המגע הצליחו להבקיע את מערך ההגנה. ב-שעף סינדין, ב-ג'וחדר וב-תל-א-סאקי. מוצבי צה"ל נעקפו ולא נכבשו (ינותקו או יפונו וייסוגו בהמשך).

על בסיס פרצות החי"ר הסורי שפתחו מעברים בתעלות הנ"ט ובשדות המוקשים הוטלו בדרום רמת-הגולן, לקראת שש בערב, ארבע חטיבות ממוכנות ומשורינות – כ-600 טנקים.

החטיבה הסורית הצפונית (43), פרצה בשעף-סינדין ושעטה צפונה למרגלות המערביים של תל-חזקה. באזור הר בני-צפת היא נתקלה בכוח זמיר והושמדה. כוח זמיר – פלוגה של חט' 188. 9 טנקים. 28 לוחמים. השמידו 60 טנקים סוריים. לימים כתב מוסטפה טאלס, שר-ההגנה הסורי, בזכרונותיו, שלו היתה החטיבה הסורית הזו מצליחה להתגבר על המארב, היא היתה חוברת מדרום לכוחות הנבלמים בצפון ומשנה את פני המלחמה.

חטיבה סורית שניה (51), פורצת מעט מדרום לשעף-סינדין ומצפון לתל-פארס. היא נעה מערבה לכוון חושניה ואחר כך צפון מערבה על ציר הנפט לכוון נפח. כוח צביקה ומעט מאוחר יותר כוח עוזי. 14 טנקים בולמים את הסורים על ציר הנפט בואך פאתי מחנה נפח.

חטיבה סורית שלישית (46), חודרת במרחב ג'וחדר ונעה צפון מערבה, ממערב לציר הנפט. נתקלת בכוח ניצן ונבלמת.

חטיבה סורית רביעית (132), דרומית, נעה מתל א-סאקי דרום מערבה עד רמת-מגשימים ושם עוצרת.

הכוחות הסורים, נכון לבוקר ה-7 באוקטובר נבלמו כולם תוך אבדות קשות. הסורים החזיקו מובלעת עמוקה כאשר חטיבה 188 הצ"הלית הושמדה כמעט כולה.

בהמשך היום השני, הסורים מטילים שתי חטיבות עתודה (58 ו-91) לאזור נפח שם הן נבלמות תוך קרבות קשים.

עוד ב-7 לאוקטובר:- החטיבה הסורית הדרומית (132), יחד עם חטיבת עתודה נוספת (47) מנסות לתקוף לכוון אל-על. בצהרי היום החטיבות נתקלות בגדוד יוסי. 20 טנקים סורים מושמדים והכוחות נהדפים.

גדוד מחטיבת העתודה (47) טועה בניווט ומגיע למעלה גמלא. כוח סורי זה חדר את החדירה העמוקה ביותר ולוחמיו היחידים שראו את אגם הכנרת. פלוגה בפיקוד יואב וספי עולה במעלה גמלא ומשמידה את הכוח הסורי.

עכשיו, ממרום התמונה הכוללת, אפשר יהיה לטפל בעצים שביער. בסיפורים הקטנים. באלף האפיזודות. סיפורי גבורה עלאיים וקרבות מופת. וזה מביא לי את הרעיון לטייל בעקבות כוחות ההבקעה הסורים ולפרט את סיפורי קרבות הבלימה. אולי בקיץ הבא. אם הגולן עדיין יהיה בידינו (מזרח-תיכון אתם יודעים).

=============================================================

הנשרים היו כאן כנראה לפנינו. אולם, לצערנו, לא ניתן לומר בביטחה שיהיו גם אחרינו. יצאנו לכביש לנטור. לצד הדרך עומד רכב. לידו בחור מחזיק מצלמה עם עדשה ענקית. יותר נכון לומר עדשה עם בחור. הוא מכוון ומצלם לו להקת נשרים. הוא רואה אותם. הם רואים אותו. רק אנחנו לא בתוך הדרמה.  לשווא נשאתי עיני לשמיים. לא ראיתי. ביקשתי שיואיל וישלח לי תמונות. והוא אכן הבטיח ועמד במילתו. תודה ליוסי אבגנה (לאוהבי הז'אנר – yosiavgana@ באינסטגרם).

111.jpg
נשר ברמת-הגולן – צילם יוסי אבגנה

=============================================================

הטיול ארך 60 קמ' מהם 600 מטר בטיפוס. רכבנו 8 רוכבים מתל חזקה לצמת כורסי. הטיול נחלק למספר חלקים:

  1. גולת כותרת א'- קו התילים בדרום רמה"ג – חזקה, שעף-סינדין, פארס, ג'וחדר, סאקי – קטע בסימן מלחמת יום הכיפורים.
  2. מובלעת בטיול: הלוע של תל-פרס, עינות פחם וחרבת פרג׳ כחלק משביל הגולן. סתם כי כבר היינו בסביבה.
  3. קישור מערבה לעין-הקשתות תוך ביצוע סינגלים מאולתרים ושבילים שטרם רכבנו בם.
  4. גולת כותרת ב'– ירידה חדשה עבורנו מעין הקשתות לנחל סמך שחקרנו בטיול זה.

להלן המסלול ומפה המתארת את נתיבי ההבקעה הסורית ב-24 השעות הראשונות של מלחמת יום-הכיפורים.

שקופית1.JPG

שקופית2.JPG

1 – התחלנו בתל חזקה בצמת העליה למוצב.

1-2 – ירידה סלולה בחלקה ורחבה.

2-3-2 – טיפוס בדרך עפר לתל-א-סמקה וחזרה. לשם תצפית על דרום רמ"הג ואזור ההבקעה הסורי.

2-4 – דרך רחבה זורמת בין שדות מוקשים.

4-5 – על כביש מזרחה.

5-6 – דרך רחבה זורמת בין שדות מוקשים.

6-7-6 – טיפוס כביש לתל פרס וחזרה לשם תצפית על לוע הר הגעש.

מבט מתל א-סמקה (3) מזרחה לסוריה:

IMG_7195_800x600.JPG
תל א-סמקה

מבט מתל א-סמקה דרומה לזירת ההבקעה של חטיבה 43 הסורית:

IMG_7196_800x600.JPG
תל א-סמקה

מבט אל תל כודנה מתל שעף-א-סינדין:

IMG_7197_800x600.JPG
תל כודנה מבט משעף-א-סינדין

 

שקופית3.JPG

9-11 – דרך עפר זורמת עד גדר מטע.

11-12 – על גדר המטע בדרך נוחה צפונה.

12-13 – סינגל פרות כיפי זורם שמסתיים בכביש.

13-14 – רכיבת כביש צפונה מחפשים שער כניסה לשטח.

14-15 – על דרך עפר לעינות פחם. מצאנום יבשים למדי.

15-16 – סינגל שביל הגולן לחרבת פרג׳.

16 – חרבת פרג׳.

16-17 – אילתור סינגל חזרה לכביש.

17-18 – רכיבת כביש לכיוון תל-ג'וחדר (אורחה).

בין שדות מוקשים בדרך אל תל-פרס:

IMG_7198_800x600.JPG

לוע הר הגעש השלם והיפה ביותר בישראל בפסגת הר-פרס:

IMG_7200_800x600.JPG
לוע הר-פרס

בית בחרבת פרג׳:

IMG_7203_800x600.JPG
בית בחרבת פג'ר

 

שקופית4.JPG

18-19 – רכיבת כביש לצמת הכניסה לעין ג'וחדר (עין אורחה).

19-20-19 – רכיבה לעין ג'וחדר וחזרה לרחצה ומנוחה.

19-21 – על הכביש עד חאן ג'וחאדר.

21-22 – שביל רחב וזורם.

22-23 – שביל דרך הכפר שעבניה. חצינו שלולית בוצית.

23-24 – לאורך גדר מטע בשביל נוח.

24-25 – כאן נכנסנו לסינגל פרות מדהים שזרם ברוב אורכו. לקראת 25 נתקלנו בגדר שדה מוקשים ותעלת נ"ט. והלכנו כ-200 מטר עד 25.

25-26 – שביל רחב נוח.

26-27 – שביל רחב נוח. ב-27 יש מתקן לולים שבכניסה אליו ברז מיים לרווחת המטיילים.

סינגלי פרות בדרך לעינות פחם:

P_20160905_102248 (1).jpg

עין אורחה / עין ג'וחדר:

P_20160905_113710.jpg
עין אורחה / עין ג'וחדר

החאן הממלוכי בג'וחדר:

P_20160905_120031.jpg
חאן ג'וחדר

סינגל פרות משובח בין 24 ל-25:

P_20160905_123549.jpg

שקופית5.JPG

27-28-29 – רכיבת כביש כניסה לכוון נטור.

29- פיתול בכביש לנטור ממנו יש שני צמתים לשבילים. שביל ברור צפונה ושביל ודאבל מערבה. לקחנו את הדאבל מערבה.

29-30 – דאבל נחמד שרציתי לעשות מזמן אולם תמיד נאלצנו להיכנס להצטייד בנטור.

30 – חניון הכניסה לעין הקשתות היא אום אל קאנטיר.

שביל סובב נטור על שפת ואדי סמך:

IMG_7210_800x600.JPG

שקופית6.JPG

30 – בית הכנסת המשופץ בעין הקשתות (אם אל קנאטיר). הקומה הראשונה שוחזרה כמעט כולם תודה לישו דריי!!!

30-31 – בתוך הגן הלאומי הנבנה לעין הקשתות.

32 – צמת הירידה לשביל ההטיה הסורי.

33 – צמת הירידה מדרך ההטיה הסורית לנחל סמך. תמיד ירדתי או עליתי מכאן. הפעם לקחנו דרומה על שביל ההטיה הסורי.

34 – סוף שביל ההטיה הסורי. ירדנו לשרידי הכפר אל פחורי ברגל.

35-36 – שבילי פרות רכיבים. בעונה זו כשאין ירק וגם הקוצים קמלו הדריך רכיבה ומרהיבה ביופיה.

אבן מספר 1000 בפרוייקט השיקום של ישו דריי בעין הקשתות (בית הכנסת העתיק באום אל קאנטיר):

IMG_7211_800x600.JPG
אבן מספר 1000 אום אל קאנטיר

אום אל קאנטיר המעין:

IMG_7213_800x600.JPG
המעין באום אל קאנטיר (עין הקשתות)

על שביל ההטיה הסורי:

IMG_7215_800x600.JPG
תעלת ההטיה הסורית בואדי סמך

תצפית על ואדי סמך:

IMG_7216_800x600.JPG

הירידה הרגלית לאל פחורי:

P_20160905_150352.jpg

חורבות הכפר אל פחורי:

IMG_7217_800x600.JPG
אל-פחורי

בריכת הכפר אל פחורי:

IMG_7218_800x600.JPG
בריכת אל פחורי

 

שקופית7.JPG

36-37 – ירידה לנחל סמך. בנחל גבים במצב סביר לעונה.

37-38 – טיפוס עד לכביש.

38-39 – ירידת כביש מהירה לצמת כורסי.

הירידה ל-37. בהמשך רואים את העליה המתפתלת ל-38:

P_20160905_153957.jpg

להורדת המסלול

הגלריה של עמית

הגלריה של צביקה 

כל ה'טוף' הזה – גולן – 29/8/2016

עוד פעם מהשחור השחור הזה. עוד מסע אופניים בארץ הבזלות השחורות. הגולן.

טיול של שבילי סללום זורמים שאתה מרחף עליהם במהירות מטורפת במדרון אינסופי. טיול של שבילים מאולתרים, קוצים, סלעי בזלת ודיווש סזיפי ומיוזע בחום קופח.

כמה תמונות והגיגים:-

שקט בגולן. והשקט הזה עוטף אותך. דממה צועקת. נכון, קילומטר מכאן יש מלחמה. שומעים אותה. נכון הרוח פה נושבת בעוצמה. שומעים אותה. נכון הבולמים נאנקים תחת תנאי הדרך. שומעים אותם. אבל כל השקט הזה עוטף אותך ודממת הגולן קורעת לך את עור -התוף. שקט גועש.

הר אביטל. אומרים שהיה פה הר געש חרוטי וגבוה. ואז הוא התפוצץ. ובגלל זה מפוזר פה כל ה'טוף' הזה. מההר נותרה חצי-פרסה בשני-שליש מהגובה המקורי.

פלס"ר-7; עו"ז 77; חטיבה 679; גדס"ר 134. מצבות זיכרון. שמות-נופלים. בחלקם חונים אוטובוסים עם חיילים. מתאמנים תוך כדי הזרקת מורשת קרב. משהו שעושים פה נכון במדינה הזו.

רועה דרוזי זקן מבוקעתא מחייך אלינו. מברך לשלום. נותן כבוד, ומזה הוא מקבל מאיתנו בטונות בחזרה. מתרצה. הוא עוצר אותנו כשאנו נכנסים לאיזה סינגל ללא מוצא. מצביע בנפנופי ידיים על הצמת מאה מטר הלאה. מציל אותנו מעצמנו.

פוגשים ב'גזלן' נחמד. מוכר ארטיק ב-nowhere במחירים הוגנים של פוסט-מחאה-חברתית ואפילו מחייך אלינו. 'יורים שם כל הזמן' הוא מעיר למשמע פצוץ מחריש אוזנים והתרוממות פטריית עשן בפאתי קונייטרה. 'לפעמים נופלות קטיושות אצלנו במטעים' הוא מספר. 'נפל גם בקיבוץ עין-זיוון'. אבל אנו החלטנו שהיום אנו סומכים על הארטילריה של ג'ובעת-אל-נוסרה' שלא תפספס. בכל זאת, קטיושה על הראש יכולה להרוס לנו את היום.

עין-מוקש. פינת חמד. משפחה חרדית מנצלת את הפגרה לטייל בארץ. הנערות החרדיות העטופות באופנת טאליבן מוקפדת עומדות בחום הקופח ומתבוננות בכמה בני נוער שעושים את שביל הגולן כשהם קופצים להם למיים הצוננים. ואנחנו, חבורת גברים בגיל-העמידה שמסרבים להתבגר. גם עומדים. עומדים מתבוננים בנוף לפני שמתישבים על האופניים ומתגלגלים הלאה.

הירידה מצפון לנחל עורבים. זוהי ירידה טכנית מרהיבה. מיעוט רכב 98% מהירידה הפראית הזו. מיעוט ירד את כולה ברגל. ורובנו רכב חלק והלך חלק. הדרך מאתגרת ויפיפיה.

 שקופית1.JPG

רכבנו מאודם ללהבות הבשן. המסלול ארך 59 קמ' מתוכם 400 מטר טיפוס. רכבנו 10 רוכבים. למרבה הפלא חוץ מתקר לעבדכם ושיפטר שהושבת לא היו תקלות. תודות למשתתפים שעזרו בניווט ובהוצאתו לפועל.

לטיול 4 חלקים נפרדים:

נקודות 1-28 – סיור גיאולוגי בין הרי הגעש לרוב בשבילים רחבים ונוחים.

28 – הפסקת רחצה בעין מוקש.

נקודות 28-39 – קטע קישור (זורם, כייפי, מהיר) בין שטחי האש במקביל לכביש עד לצמת נפח.

נקודות 39-49 – קטע לאוהבי שבילי גולן. דאבלים בזלתיים. יזע, מאבק בדרך. 2 רוכבים שמאסו בדרך ירדו בדרך רוחבית מערבה, עלו על ציר הנפט צפונה, ונפגשו איתנו בצמת עם ציר הנפט.

נקודות 54-58 – ירידה לירדינון בדרך טכנית דאון היל מרהיבה. יחד עם תצפיות גיאולוגיות על קירות נחל עורבים. רוכב שרצה לוותר על התענוג ירד בכביש מצמת ציר הנפט דרך גונן ללהבות הבשן.

נקודות שלא הוזכרו משמשות לקישור מנהלתי בין הקטעים שהוזכרו.

שקופית2.JPG

1-2 – מהכניסה לאודם טיפסנו למרגלות הר אודם וחצינו פשפש הולכי רגל ב-2.

2-3 – דרך רחבה מטפסת במתינות למרגלות הר אודם.

2-3 – חלקנו זרם ישר מזרחה דרך 3 לכוון 5. חלקנו נהנה מיער אודם ופנה בצמת דרומה.

3-4 – שביל יער רחב.

4-5 – חתכנו בר בשטח מזרחה לקצה דרום מערבי של מטע ושם מצאנו שביל נוח שזרם עד 5 שם אנדרטת פלס"ר 7.

בין 3-4 בשבילי יער אודם:

20160829_082134_Burst01.jpg

שקופית3.JPG

5-6 – רכיבת כביש עם תחילת טיפוס לחרמונית.

6-7 – פנינו שמאלה לדרך עפר העוטפת למרגלות החרמונית.

7-8 ירידה תלולה לדרך תחתונה.

8-9 – דרומה עד לאנדרטת עוז 77'.

9-10 – מפשפש הולכי רגל בחלק הדרום מזרחי של האנדרטה יוצא סינגל רכיב שיורד עד לכביש ב-10.

10-11-12 – רכיבת כביש בין המטעים.

למרגלות החרמונית בין 6 ל-7:

01d6b6c8a457ae063864e54953cb39310f81f03149_800x572.jpg

מ-7 יורדים ל-8:

14102935_10209081043597251_5560800033879847519_o.jpg

צילום לאחור מ-10 ביציאה מהסינגל. החורשה הרחוקה למרגלות החרמונית היא אנדרטת עוז 77:

IMG_20160829_093331.jpg

 

 

שקופית4.JPG

12-13 – דרך סורית משובצת אבנים במורד.

13 – נכנסנו לחורש ורכבנו בו מעט וחזרה לדרך הסורית.

14 – חציית כביש והמשך במעבר פשפש הולכי רגל בסינגל עד 16.

16 – מתקרבים לכביש ופנינו בדרך העפר המטפסת בתלילות מערבה על הכפר בב-אל-הוא.

17 – השביל מ-16 מתארך מערבה ואנו עזבנו אותו לטובת סינגל המוביל דרומה דרך הריסות הכפה ויוצא לעיקול הרחב בכביש ב-18.

18 – שער הכניסה העביר למאגר בנטל.

מסנגלים ב-17 בין הריסות הכפר:

14115564_10209081044277268_8633304869373956547_o.jpg

שקופית5.JPG

18-19 – על דרך לאורך מאגר בנטל. חלפנו את הפניה למרום-גולן עם הדרך הממשיכה מזרחה.

19 – סינגל מסומן יוצא מהדרך ימינה בטיפוס.

19-20 – טיפוס בסינגל יפיפה שעולה לשביל טבעתי בהר בנטל. השביל רכיב למעט עשרות המטרים האחרונים בהם יש טיפוס תלול ומדרגות בצמוד לגדר מאגר המיים של מרום גולן.

20 – המדרגות מסתיימות בדרך עפר בה פנינו שמאלה.

20-21 – דרך עפר שמשמאלה סינגל אופניים המקיפה את הבנטל.

21 – צמת שבילים בה פנינו שמאלה חריף.

21-22 – ירידה בשביל רחב אל הכביש.

22-23 – דרומה בטיפוס מתון ברכיבת כביש.

23- חניון הפארק הוולקני. מצאנו שם גזלן ודרוזי שרק החל לפרוס את מרכולתו.

בין 20 ל-21 סובב מורדות בנטל:

016d771e91e38966efc9c5345489ba5d3a436d743a_799x600.jpg

מולנו מלחמה. פצצות ארטילריה נוחתות בפאתי קונייטרה. רואים את העשן. שומעים היטב את הנפילות:

017bcf9c294e24a5fce7dd2c94c80a5f20a7e15210_800x600.jpg

מטפסים בסינגל ל-20:

20160829_102854_Burst01.jpg

הפארק הוולקני ב-23:

IMG_20160829_112802.jpg
הפארק הוולקני

שקופית6.JPG

23-24 – ירידה בסינגל הפארק הוולקני לתוך הפארק. התעכבנו על שלטי הסבר של תופעות גיאולוגיות שונות.

24 – שער היציאה לכלי רכב מן הפארק הוולקני. פנינו שם שמאלה מזרחה לדרך עפר רחבה.

24-25 – דרך עפר רחבה שיורדת לכביש.

25-26-27 – רכיבת כביש שעוקפת את המטעים ושדות המוקשים.

27 – יציאת דרך עפר לעין מוקש.

27-28 – דרך עפר מגודרת משני צידיה.

28 – עין מוקש.

28-29-30 – חזרנו וברכיבת כביש הגענו ל-30. צמת עם דרך עפר.

30-31 – שביל רחב איתו רכבנו עד הכניסה לעין זיוון. הצטיידנו ונחנו בקיבוץ.

31-32 – שביל בתחילה סינגל שמתרחב לשביל במקביל ומדרום לכביש הראשי.

עין מוקש ב-28:

01db5862387e8b5c0e3d9bc855cd7156f3f2d2acef_800x599.jpg
עין-מוקש

שקופית7.JPG

32-33 – ירידה מהירה בשביל במקביל לכביש.

33-34 – עלינו על הכביש לקטע קצר.

34 – יציאת שביל עם שער פתוח דרומה למרגלות מערב הר שיפון.

שקופית8.JPG

34-35 – ירידה מהירה בשביל בין המטעים.

35-36 – קטע על כביש שירות.

36-37 – ירידה מהירה בשביל רחב.

37-38 – פנינו צפונה בדרך רחבה עד לכביש.

38-39 – על הכביש לכיוון צמת נפח. לאחר 50 מטר נכנסנו לכביש שירות ישן המקביל לכביש החדש.

40 – צמת עם שביל עפר שנכנסנו אליו.

41 – שביל העפר מתפצל. לקחנו צפונה.

41-42 – שביל דאבל טכני רכיב בטיפוס מתון.

42-43 – פנינו שמאלה לדרך רחבה ומהירה עד שמצאנו ב-43 שביל נוסף הממשיך צפונה.

43-44 – דאבל טכני נפלא עם קוצים (מתפוררים ולא מציקים מידי בעונה זו של השנה).

יורדים ל-47. מאחור הר שיפון:

013ee52c0d890cf0b4ec85fd012f59178b2084560d_800x600.jpg

בונקר מבודד מצפון ל-44:

01ed0a4a92da6e7ab2c5f861bd6dd63f349308f637_800x599.jpg

שקופית9.JPG

44 – מפגש עם דרך עפר רחבה שיורדת מערבה. אנחנו עקפנו את השלולית היבשה המופיעה במפה ונכנסנו להמשך הדאבל צפונה. לאחר מאה מטר השביל מתרחב ונעשה מהיר יותא עד 44 ב'.

44 ב' (הצפוני מבין נקודות ה-44) – חוות בקר מגודרת עם בריכה עונתית יבשה. פתחנו את שער החווה וירדנו עם שביל רחב עד לשער עם גדר ב-45.

45-46 – רכיבה נוחה יחסית בר בשטח בסינגלים מאולתרים במקביל לגדר מערבית לנו.

46 – גדר מטע תפוחים שחצינו צפונה. בפועל נכון להמשיך עם הוואדיון מזרחה עד לשביל המופיע במפה ומשם לקחת ל-47.

46-47 – רכיבה במטע עד לבריכת קרחתה.

47-48 – שביל רחב כבוש היורד לכביש גישה לשעל.

בריכה עונתית יבשה ליד 44. הדאבל צפונה מתחדש בפינה הצפון מערבית של הבריכה:

01c25bd23773aef06517eb1ca3659dd5228c2583d7_800x600.jpg

שקופית10.JPG

48-49 – רכיבה מהירה בשביל רחב. נקודות 49 ו-50 הם בתוך שטח אש.

49-50 – טיפסנו במקביל לשביל טנקים מלא פודרה. אולם עשר מטר בצידו המזרחי היה סינגל כייפי בטיפוס.

50-51 – דרך שבילי המחנה הצבאי עד לכביש הראשי.

51-52 – רכיבת כביש לצמת ציר הנפט עם הכביש העולה מגונן.

52-53 – על ציר הנפט עד לשער הנעול של קלע-אלון.

ברכת קרחתה:

015609e8689c968575eb0e0520cda10f5b3be4e071_800x600.jpg
ברכת קרחתה

שקופית11.JPG

53-54 – על ציר הנפט.

54 – צמת עם שביל עפר ומעבר בקר.

54-55-56-57 – דרך ג'יפים רעועה וטכנית לרוב זרוע בסלעי בזלת. ירידה מרהיבה ומאתגרת.

57-58 – על הדרך הלבנה צפונה.

58 – בריכת הירדינון.

58-59 – חזור על הדרך הלבנה.

59-60 – שביל שעוזב את הדרך הלבנה ויורד לצד החורש.

60 – צמת.פנינו שמאלה.

60-61 – השביל חוצה נחל ומתפתל מעט בחורשה עד שמגיע לכניסה ממזרח ללהבות הבשן לחניית הבריכה.

חציית נחל עורבים ב-56. שימו לב לבזלת המונחת על החול מעל השביל שממול:

01d512b142697956bc01aec9208884de1cf040dd02_800x600.jpg

תצפית לנחל עורבים. הקיר הנגדי 'מאחסן' חצי מיליון שנים של רבדי עפר ובזלת לסירוגין שנוצרו בין 1.2 מיליון שנה ל-700 אלף שנה:

012d59021d2d63630e244e6381d8548c6a80951fa5_800x600.jpg
קירות נחל עורבים

קישור להורדת המסלול

הגלריה של עמית

הגלריה של יובל

הגלריה של צביקה

קלעת נמרוד-מהחרמון לכפר בלום – 23/8/16

DSCN0464.JPG
קלעת נמרוד

קלעת נמרוד – אין ספק שזהו מבצר נפלא המטיל רושם רב על כל מי שרואה אותו לראשונה. נשקף לעין כחולש על כל פינה. מבודד ונישא. מושך אליו לביקור את כל מי שעובר בסביבה. הביקור בתוך המבצר כבר אפרורי וכמעט מיותר. סתם עוד מתחם ימי ביניימי עטוף חומות, מתפורר, ותכלס – די משמעם.

המוסלמים בנו אותו.

בעיננו למושג "מסעות הצלב" יש משמעות הירואית של אבירים גיבורים שבאו לכבוש את ארץ-הקודש מידי המוסלמים ה'רעים'. אני מציג זאת אמנם בנימה נאיבית ילדותית. אולם אנו עומדים נפעמים למול המבצרים שהצלבנים הותירו פה. הופכים אותם לגני התפעלות לאומיים. מי ששומע על קרב קרני-חיטין מרגיש איזו נטיה קלה לטובת הצלבנים.

רוצה אני לומר שהנרטיב הצלבני בארץ ישראל מסופר לנו בעיקר מתוך זווית הראיה של תרבות המערב. המוסלמים הם האחר, הזר. הצד של האויב. אינני טוען שאנו מיפים את מסעות הצלב. אולם איננו מכירים את מסעות הצלב מתוך נקודת המבט המוסלמית ערבית. פה ושם אנו רואים איזה רחוב על שם צאלח-א-דין. אנו יודעים שהוא ניצח את הצלבנים. מה עוד?

שום כוח מוסלמי לא יכול היה לעמוד בפני גדוד פרשים צלבנים שהסתער עליו. המבנה, העוצמה של השריון, קטלניות הכידונים. כוח מוסלמי שעמד בפני שעטה של גדוד כזה פשוט נטבח באכזריות. לרוב ללא נפגעים בצד הצלבני. ואכן הצלבנים ניצחו כמעט כל קרב. במשך מאתיים שנות שהותם בארץ-ישראל, המוסלמים, למעט באפיזודות, בעיקר עסקו במאבקי כוחות פנימיים ומידי פעם בניסיונות להתיש את הצלבנים בעקיצות מרחוק, לרוב בריכוז כוח לפרקי זמן קצרים, לרוב בצליפה בקשת מרחוק (מוכר מאיפשהו?). תמיד תמיד, השתדלו המוסלמים להימנע מקרב ישיר מול הצלבנים (מוכר מאיפשהו?). גם בקרב קרני חיטין הרי שהתבוסה הצלבנית נבעה בעיקר מטעויות קשות שביצע הצד הצלבני (מוכר מאיפשהו). בראשן – מסע משורין בחום הנורא וטעויות טקטיות בסדר המסע והגנת השיירה.

הצלבנים אכן היו 'היפים והאמיצים' – אך בה במידה – אכזריים, רצחניים, אלימים. כנופיות כנופיות כוחניות שעשו בארץ ככל העולה על רוחם – ביזה, אונס, דיכוי ושעבוד. שום דבר רומנטי לא היה בצלבנים. אלא אם היית צלבני בעצמך. ללא ספק, האדמיניסטרציה, מערכות השלטון והמשפט של המוסלמים, כמו גם חיי התרבות וחיי הרוח בכלל של המוסלמים עלו לאין שיעור באיכותם ובעומקם על אלו של הכנופיות הברבריות הנוצריות שישבו במתחמים מבוצרים, ושעשו הון מגבייה חסרת רחמים של דמי-פרוטקשן מכפריים מקומיים חסרי הגנה שלמעט הצורך לשלם את דמי-החסות לא זכו לשום טובה או דאגה מצד שליטיהם הזרים.

עבור המוסלמים – הצלבנים הם טראומה. דוגמא לכוח ברוטאלי חסר מעצורים שמציף והורס את כל מה שיש לך גל אחר גל של הרס ושמד. איום קיומי מתמיד על אורחות חייך ומרקמם. כל שנותר לך לעשות זה לשרוד, לצוף בקושי, ולהמתין לשעת הכושר שלעיתים נראה שלעולם לא תגיע. אם יש משהו שתומך באמונת הערבים והאסלאם בכך שהציונות היא אפיזודה חולפת במזרח התיכון, הרי שזהו פריים של הלקחים ההיסטוריים מסיפור ממלכת ירושלים הצלבנית.

מבצר נמרוד נבנה על-ידי המוסלמים. זאת, בכדי לקדם פלישה של כוחות צלבנים חדשים לכיוון סוריה ודמשק. באותה עת נדחקו כבר הצלבנים לשליטה ברצועת חופי הים התיכון בלבד ושלטו בעכו. מסע צלב נוסף עמד בפתח, שישי במספרו. גדודים חמושים נאספו בנמלי דרום איטליה תחת דיגלו של הקיסר פרידריך השני. הקיסר נוחת בחופי טריפולי ויורד לעכו אליה הוא מגיע ב – 7/9/1228 וחונה בה. לאור כניסה זו, וגם לאחר שהתחיל מסע הכיבושים של הקיסר, שבמרכזו כיבוש ירושלים, נבנה המבצר.

המלחמה המוצלחת של פרידריך השני מסתיימת בהסכם עם המוסלמים ל-10 שנים לפיו כל רצועת החוף מביירות ליפו היא צלבנית. ירושליים תהיה מובלעת בשליטת הצלבנים למעט הר-הבית שבו ישארו חיילים מוסלמים אך לנוצרים תהיה גישה למקומות אלו בסמכות שיפוט מוסלמית. הסידור מוכר לכם מאיפשהו?

מבצר נמרוד עומד כך בשליטה מוסלמית למול איום צלבני על דמשק שמעולם לא קרם עור וגידים ולא התממש. בשנת 1244, 14 שנה לאחר סיום בניית עיקרו של המבצר, נוחלים הצלבנים תבוסה באזור עזה במה שנתקרא לעיתים – מלחמת-חיטין-השנייה (מצלצל לכם?). מעתה ממלכת הצלבנים מתפוררת למספר ערי חוף מבוצרות שמקיימות קשר עם העולם הנוצרי דרך הים. מתחמים אלו נופלים אחד אחרי השני – צידון ועוד כמה מבצרים נופלים ראשונים. ב-1291 נופלת עכו ואחרוני הצלבנים מגורשים ובורחים מן הארץ.

תוך כדי המאבק בצלבנים, ב-1260 פולשים לסוריה המונגולים.  הם כבשו כבר את בגדד ועתה גם את דמשק. חיסלו את שושלת איוב. כוחות פשיטה שלהם נוטלים את השליטה, בין היתר, גם על מבצר נמרוד. הצלבנים נוקטים עמדה ניטראלית במאבק שבין המוסלמים לבין המונגולים ולמעשה בכך מחזקים את ידי הממלוכים הנהנים מחופש תנועה לכוחותיהם העולים ממצריים להילחם במונגולים. המונגולים נסוגים מסוריה לאחר תבוסה לממלוכים במעיין חרוד, עוד באותה שנה. בייברס השליט הממלוכי מפאר את מבצר נמרוד ומעניקה לסגנו. כך היא עומדת שוב למול איום ה'רפאים' הצלבני.

מבצר נמרוד, שמעולם לא אותגר בשום קרב רציני או מצור. ממשיך לעמוד שם. עובר מן האיובים למונגולים לממלוכים ולעותמנים ולצרפתים ולסורים ועכשיו אנחנו. הוא ממשיך לעמוד שם כשהוא לרוב נטוש. סופג את רעידות האדמה הפוקדות את השבר שמתחתיו והולך ומתפורר. משמש לעיתים כבית כלא ולעיתים כמקום מסתור לרועי צאן. בשנות ה-20 מתמקם במבצר כוח ארטילריה צרפתי קטן בזמן דיכוי מרד הדרוזים נגדם. מדינת ישראל הקימה במקום גן לאומי. הסריטו בו את 'בופור'.

עצוב. עצוב לראות את השביל האדום שירד ממתחם הקופות של החרמון אל נווה אטיב דרך הר כחל והר סנאים. כבר אין שלט עם מספרים לתאום עם הצבא. הדרך הטכנית הנפלאה הזו נסללת ונכבשת בימים אלו לעוד כביש מן המניין. בבניין ציון ננוחם.

שקופית1.JPG

בחרנו טיול קייץ. ירידות. קצת מיים. מקומות לעצירה להתענג על גלידה או שתיה קרה. טיילנו 11 רוכבים 38 קמ' עם כ-300 מ' טיפוס. תודה לכל החבורה. במיוחד לגידי על ההרצאה המעניינת על ארץ-ישראל בין מזרח למערב ולצלמים שתמונותיהם שובצו כאן (קישורים לגלריות בסוף).

היה פה פעם שביל אדום. בין 1 ל-2:

P_20160823_083315.jpg

שקופית2.JPG

1-2 – מהקופות ירדנו באדום לנווה אטיב. השביל היפה שהיה כבר איננו. הדרך כבושה כולה וסלולה כבר במרביתה.

2-3 – מהשער לבית הקברות בהקפה ימנית של נווה אטיב ועד לכניסה לישוב.

שקופית3.JPG

3-4 – רכיבת כביש עד כמעט צמת מג'דל שמס. לפני הצומת נכנסנו לדרך עפר ימינה דרומה.

4-5 – דרך עפר מרהיבה ונוחה עד הכניסה לעין קיניא.

5-6 – שיטוט בין בתי הכפר עם עצירה בצרכניה המקומית.

6-7 – טיפוס כביש, בחלקו כמעט קיר, עד  לצמת.

7-8 – בדרך עפר לאנדרטת חללי סיירת אגוז.

8-9 – שביל הולכי רגל עד לשער הכניסה לגן הלאומי מבצר-נמרוד. השביל משובץ סלעים ואינו רכיב לרוב הרוכבים.

9-10 – ירידת כביש עד לצמת עם שביל עפר.

בין 4 ל-5 יורדים לעין קיניא:
P_20160823_092701.jpg

בעין קיניא:

P_20160823_102529.jpg
עין קיניא

עין רתמן – בטיפוס מ-6 ל-7:

P_20160823_105342.jpg
עין רתמן

שקופית4.JPG

10-11 – בשבילי המטעים עד ואדי א נקיב.

11-12 – הליכה/רכיבה לאורך גדר מטע. אולי עדיף להשקיע בכניסה למטע והתגברות על הגדר – בתוך המטע אין בעיה לרכוב.

12-13 טיפוס לתצפית על גן לאומי בניאס.

13-14 שביל על הגדר המזרחית של הגן הלאומי יורדת לכביש הראשי. רכיב למקוטעין.

14-15 – רכיבת כביש.

15-16 – רכיבת כביש לשער האחורי של שניר. דרך שבילים העוברים ברפת נכנסנו לקראת 16 לקיבוץ ויצאנו מהשער האחורי לבית הקברות.

16-17 – ירידה לבניאס בסינגל רכיב חלקית.

קברים חצובים בסלע בין 11 ל-12:

P_20160823_123957.jpg

תצפית על נביעת הבניאס מ-13:

DSCN0502.JPG
עיינות הבניאס

שקופית5.JPG

17-18 – לאורך הבניאס. בתחילה רכיב ברובו ואחר כך רכיב מלא. מומלץ לצאת מהסינגל בגדה לדאבל המלווה מעל. זה מתאפשר כ-200 מטר דרומית לגשרון שמעל הבניאס בצמת בין הסינגל לשביל.

18-19 – על השביל לאתר הדרוזי בנבי-הודא. מרביתנו דילג על האתר והמשיך לאורך הבניאס דרומה.

19-20 – חזרה לבניאס.

20-21 – לאורך הבניאס ואחר כך הירדן בשביל האופניים המהיר. אחרי עמיר חוצים מערבה על גשר הולכי רגל את הירדן ומגיעים לחניון קייקי כפר-בלום.

זרימת הבניאס:

20160823_144325_Burst01.jpg
בניאס

להורדת המסלול

הגלריה של עמית

הגלריה של יובל

הגלריה של צביקה

כבוד להר-פקיעין, גליל-מערבי 'פאר'-אקסלנס – 15/8/2016

ההר ניצח.

מגיל צעיר מחנכים אותנו שאם רק נתאמץ מספיק:- נצליח. זה מתחיל עם היד המושטת למוצץ. להתאמץ ולזחול אליו. להתאמץ ולעמוד כדי להגיע למדפים. אחר כך ללמוד מספיק כדי להצליח במבחן. לשנן את לוח הכפל, שוב ושוב, כדי לדעת לכפול. להתאמן על המגרש כדי להבקיע גול. סיפור הנחישות שבאהבת יעקב לרחל. בתרבות שלנו יש אין-סוף מוטיבים וואריאציות של:- ״תתאמץ מספיק אז תצליח".

כל 'הסביבה' תומכת בזה. ההורים דואגים שהתגמול יגיע לאחר שמספיק זיעה ניגרה. הגננת עם מדבקת הסמיילי המטופשת כאות להתנהגות למופת. הציון בתעודה. הנקודות שה-WAZE מעניק לך תוך שאתה מטפס לאיטך בסולם ההיררכי הקפדני של משתמשי האפליקציה. הבונוס בתלוש השכר. הטיפ המוגדל למלצר. אנחנו מכונות פאבלוביאניות של מאמץ להשגת רגעי אושר קצרים. למדנו איך ללחוץ על טריגר בהיפוקאמפוס המשחרר אנדורפינים של שכרון חושים.

למרבה הצער, 'הר-פקיעין' לא שמע על תורת-הגמול או על חיזוקים חיוביים. ולא משנה כמה רכנתי על המפות והתצלומים. ולא משנה כמה נחוש הגעתי עם חברי. לא משנה כמה שיטתי הייתי בחיפוש. לא משנה כמה הלכנו, לצד האופניים ומתחת לאופניים: – החורש סגר את השבילים.

אנו מדשדשים בתוך היער כבר שעתיים. הולכים בשבילי יער, מנסים להבקיע צפונה. מידי פעם אנו מקבלים תוספת עידוד מסימני תחזוקה של השביל. מישהו ניסר פה ענפי קטלב משורג. מידי פעם אנו מגלים רגמים המסמנים לאן להמשיך. אולם שוב ושוב השבילים מסתיימים במבוי סתום. היער בסוף סוגר על השביל, שממילא לא ניתן לרכוב בו, רק ללכת, וגם זה מתוך מאמץ ומלחמה אינסופית בענפים ובסבך. שריטות מדממות. קוץ ועוד קוץ מקלפים את עורנו ואת נחישותנו לגבור על ההר.

הגעתי לכאן מוכן. מוכן נפשית לכך שארד מן ההר ללא הצלחה. מכיר את שביל הולכי הרגל הירוק למעלה, 'שביל-ההוטות'. רציתי למצוא שביל חדש. מתאים יותר לרוכבי אופניים. גם באתי נחוש לעבוד בצורה שיטתית. כמו בשיטה הזו לפיצוח מבוכים. חוק היד הימנית. לבחור את השביל הימני ואם הוא נגמר לחזור ולפנות ימינה שוב בפעם הראשונה כשאפשר. כך עשינו. עד שהגענו שוב לנקודת המוצא:- שערו של מטע הזיתים האחרון ממנו יצאנו לחפש בראשונה.

הגעתי לכאן מוכן. הכנתי את חבריי לרכיבה לדם יזע ודמעות. תדרכתי אותם למה לצפות. שיכנעתי אותם לחשוב שנית אם לבוא בכלל. ההכנה הזו השתלמה. המבט הנחוש שלהם ללוות אותי עד שאתייאש לא מש. פירגנו ותמכו כל הדרך אל הסוף. לפחות כל עוד הבטתי להם בעיניים.

ההר ניצח. לא מצאנו פירצה חדשה אל ההוטות ואל המערה. התקפלנו לאחור כל הדרך לבית ג'אן. וכמו תמיד. כשאתה מפסיד, כשאתה מקבל מכה באף, אז אתה נותן כבוד. כבוד ל'הר-פקיעין'.

כעת, לאחר הכישלון, התחיל מסלול חלומות תפור היטב המכיל את כל המרכיבים של טיול בלתי נשכח. הציר המרכזי בתבשיל הוא עליות מכובדות וסינגלים מושלמים שזורמים מהם במהירויות מטורפות. התבלינים בתבשיל – אתרים שכוחי אל ולפעמים לא מוכרים שמשה הוביל אותנו אליהם ולתוכם. היהלום שבכתר – הפסקת אירוח בביתו של משה – אבטיחים קרים, לחמניות חמות, מרוחות בריבות תוצרת בית עם טעם שעושים עליו סרטי דוקו. רק מהנדס עם נשמה של אמן יכול לזקק ממרחים כמו אלו.

רכבנו 6 רוכבים, 62 קמ' וטיפסנו 870 מ'. את הטיול הפעם תכנן בעיקר משה. הוא גם הוביל אותו והתאים אותו ללחץ הזמנים אליו נקלענו בעקבות ההרפתקאה על ההר. ולא רק זאת – גם אירח אותנו להפסקה מפנקת בביתו. משה – תודה מעומק הלב.

שקופית1.JPG

בית ג'אן נהריה:- בפועל, לחלקים הרכיבים יותר של המסלול נכון להתחיל בחורפייש או על הר מירון.

שקופית2.JPG

1-2 התחלנו בתחנת הדלק סונול בכניסה לבית ג'אן ומשם רכבנו דרך הכפר ליציאה ממנו לכיוון המטעים ב-2.

2-3 – דרך חקלאית 4X4 על צלע ההר שמסתיימת בשער למטע זיתים.

3 – מכאן ניסינו למצוא דרך עבירה צפונה שתחבר אותנו למערת הנטיפים ליד כיפה 886. לא מצאנו וחזרנו כלעומת שבאנו ל-4.

בקצה מטע הזיתים יש רוגם וסינגל ועדיין נראה מבטיח:

P_20160815_090016.jpg

מישהו שמר מאות מטרים מהסינגל נקיים ופתוחים עד שנואש מהסבך:

P_20160815_090511.jpg

שקופית3.JPG

4-5 – על כביש אספלט צר בין בית ג'אן לחורפיש. הרוב בירידה מהירה עד חציית נחל כזיב ואחר כך טיפוס קצר והגעה לתחנת הדלק שבכניסה לחורפייש ממזרח.

שקופית4.JPG

5-5 – על הכביש המרכזי בחורפיש עד לכיכר הכניסה המערבית.

5-6 – טיפוס קצר בשביל שעולה מערבה ואחר כך בדאבל שיורד לאיטו לנחל כזיב.

6-7 – סינגל מסומן על גדת נחל כזיב.

יורדים ל-6 לנחל כזיב:

P_20160815_122550.jpg

מעל 6 – עין רטט

P_20160815_122918.jpg
עין רטט

חציית הגשר ב-7:

P_20160815_124326.jpg

שקופית5.JPG

7-8 – עברנו מתחת לכביש ולאורך נחל כזיב בדאבל נוח עד 8.

8-9 – בסינגל/דאבל בתוך נחל כזיב.

9-10-9 – טיפוס רגלי למערת הקשתות.

9-8 – חזרנו ל-8 בתוך נחל כזיב.

8-11 – שביל 4X4 שמטפס בתוך היער.

11-12 פניה חדה של השביל והמשך טיפוס. ב-12 צמת שאולי נכון היה לפנות בה ימינה.

12-13 – המשך ברכיבת דרך יער לבנה עד לכביש.

בין 7 ל-8 בנחל כזיב:

P_20160815_125701.jpg

מערת הקשתות:

FullSizeRender.jpg
מערת הקשתות

טיפוס ל-13:

P_20160815_133320.jpg

שקופית6.JPG

13-14 בשולי הכביש עד לפיתול הראשון.

14-15 – שבילים בחורש שמערבית לצוריאל במגמה תלולה מטה.

15-16 – פנינו ימינה מערבה עד לכביש שבין צמת חוסן לפקיעין.

16-17 – טיפוס בשביל למערב חוסן.

שקופית7.JPG

17-18 – שוב דרך וטיפוס עד לכביש.

18-19 – דרך יער נוחה תחילתה בטיפוס.

19-20 – בין חורפיש לכפר ורדים עד לצמת הכביש ב-20.

שקופית8.JPG

20-21 – בצמת הכבישים פנינו מערבה ואחרי 100 מטרים לפי שלט להר בטח התחלנו טיפוס בדרך 4X4 לפסגת הר בטח. התיזמון המושלם היה להישאר פה לשקיעה רצוי בחברת כלב. אבל אנו הסתפקנו בשעת אחר צהריים מהבילה.

21-22 – ירידה מההר מערבה

22-23 – פנינו שמאלה ובוואדי על דרך 4X4 טכנית בתחילה דהרנו עד מפעל הפטריות ב-23.

23-24 – רכיבה על הכנה לסלילת אספלט עד למרגלות עין יעקב.

שקופית9.JPG

24-25 – עזבנו את הכביש שבסלילה לשביל מערבית לעין יעקב.

25-26 – ב-25 פיתול שחוצה ואדי. עזבנו את השביל ונכנסנו לסינגל בני.

25-26 – סינגל בני מהיפים בארץ .

בסינגל:

P_20160815_165250.jpg

שקופית10.JPG

27-28 – בדרך 4X4 לאורך נחל מירב.

28-29 בשבילי עמק הגעתון לעין ירק.

29-30 – בעמק הגעתון על דרך לבנה. טיפסנו על טרסת העבר של המחצבה לתצפית.

המחצבה הישנה בצמת געתון:

P_20160815_170759.jpg

שקופית11.JPG

30-31 – דרך המחצבה לצמת געתון. הבריכה במחצבה מנוקזת וכמעט אין בה מים. שריד עלוב למה שהיה פה בעבר.

31-32 – חצינו את הכביש ועם דרך עפר השתלבנו בסינגל כברי לאחר ברבור קל במעלה הסינגל ירדנו מטה.

32-33 – במורד סינגל כברי עד למעבר התת קרקעי מתחת לכביש הראשי.

שקופית12.JPG

33-34 – בשביל מטעים במקביל לכביש הראשי מערבה.

34-35 – עם השביל דרומה עד לכניסה למצבת שיירת יחיעם.

35-36 – חצינו את הכביש והמשכנו דרומה כ-100 מטר עד לשביל הכניסה לכוון בן עמי.

36-37 – על דרך לבנה עד לצמת.

37-38 – פנינו שמאלה דרומה בצמת.

שקופית13.JPG

39-40 – בדרך 4X4 על הגדה הצפונית של נחל הגעתון.

40-41 – חצינו לגדה הדרומית והמשכנו מערבה.

41 – השביל חוצה את שרידי אמת המיים הקדומה שהעבירה את מימי מעיינות כברי לעיר עכו.

41-42 – על הגדה הדרומית של הגעתון עד לתחנת האוטובוסים המרכזית בנהריה.

שרידי אמת המים העתיקה בחציית הגעתון:

IMG_7091.JPG
אמת המים העתיקה בחציית נחל הגעתון

להורדת המסלול

הגלריה של עמית

הגלריה של יובל

קברים ומעיינות – גליל עליון מזרחי – 8/8/16

טיול שביצע רז גורן מביריה לכנרת  גרם לי לפקוח את עיני. אני נוטה להדיר את עיני מנחל עמוד. הפקחים שם. ודווקא שם הפקחים הנחמדים שאתה מכבד את ממלכתם. גם אם לא, אזי הוא בלתי עביר בעליל לאופניים בחלקו התיכון. ואחרי שהעין התרה במפה מבטלת את נחל עמוד היא הולכת לתור אחר מעקפים מצפון דרך צפת או מדרום דרך אמירים. רז הסתכל מילימטר הצידה. והביא לנו מסלול על גדת נחל עמוד. איך לא חשבו על זה קודם? כך, יער נחל לימונים ורמת פשחור התגלו לי, כמו גם לרוב חברי לטיול, לראשונה. יער, נופים, שבילים זורמים שלעיתים ניתן להשתעשע בסינגלים לצידם, קברי צדיקים, על כל שעל ואפילו מעיין וחצי. קברי צדיקים? חלקנו אפילו השטתח בם, שלא בכוונה.

שקופית8.JPG

רכבנו 12 רוכבים 50 קמ'. טיפסנו 670 מ' וירדנו 2000 (!!!). פנצ'ר אחד, נפילה אחת, פורש אחד על עומס חום. תודה לצלמים ולמשתתפים על החברותא.

שקופית1.JPG

1 – התחלנו בחניון הפסגה בהר מירון. הכוונה הייתה לרדת בשביל המנדטורי. אולם ריח של פקחים נדף מכל האיזור ואפליקציית איתור הפקחים התריעה והשתוללה. לכן – ירדנו מסביב.

1-2 ירדנו ירידת כביש מהירה עד לחניון עין חממה.

2-3 – מהצד הדרומי מזרחי של החניון ששופץ לאחרונה יורד שביל ל-3. שם יש צמת שבילים.

3-4 – השביל שלנו הוא הפחות ברור בצמת ויש לעבור שער לא מכביד במיוחד. בהמשך רכיבת יער עולה יורדת על שביל רחב ונוח.

4-5 – ב-5 צמת שבילים. פנינו בה שמאלה למטה עד לצמת עם שביל לא ברור שיוצא צפונה.

5-6 – צפונה עם השביל עד מעבר פתוח וכניסה לספסופה.

6-7 – דרך היישוב לצמת הכניסה לישוב.

בין 3 ל-4:

20160808_092751_Burst02.jpg

שקופית2.JPG

7-8 – עם הכביש 100 מטר דרומה וחצינו אותו.

8-9 – שביל רחב לצד גפנים ובהמשך גדר ישוב אור-הגנוז.

9-10 – השביל מטפס דרומה על שלוחת הר רביץ.

10-11 – ב-10 צמת שבילים. פנינו חדות צפונה וטיפסנו עד לצמת נוספת ב-11.

11-12 – אפשר לבחור גם לטפס מ-11 ישר צפונה. טיפסנו בשביל הימני עד לבריכות החמצון.

12-13 – בהקפה נגד כוון השעון על גדת אגם החמצון ואז בסינגל צפונה לאורך גדר הבריכות עד לשביל ב-13. אין בעיית עבירות ולא היה צורך להוריד רגל.

13-14 – ירדנו במורד שביל רחב.

14-15 – אפשר להמשיך בשביל הרחב חלקנו השתעשע עם סינגלים זורמים במקביל לשביל למרגלות הר כותר.

15-16 – ב-15 פנינו ימינה ועם הדרך ירדנו לבאר הוזים.

מאלתרים למרגלות הר כותר:

20160808_102517_Burst03.jpg

שקופית3.JPG

16-17 – חצינו ורכבנו שמאלה מזרחה על הכביש.

17-18 – אחרי חמישים מטר יוצא שביל רחב במקביל לכביש.

18-19 – ב-18 חניון הכניסה ליער נחל לימונים. רכבנו בר בשטח ל-19 בתוך היער. חלקנו העדיף את השביל הרחב מצפון.

19-20 – עם שבילי יער רחבים הקפנו את היער מעל נחל עמוד ומעל נחל שכוי.

20-21 – שביל מקביל לכביש שחוצה את נחל שכוי.

21-22 – דרך מקבילה לכביש הראשי שעוקפת חוות בקר ממערב.

22-23 – מעבר מתחת לכביש הראשי.

23-24 – כביש פנימי במקביל לכביש הראשי ואז חצינו את הכביש הראשי לתוך איזור התעשיה. ב-24 חנות נוחות בתחנת הדלק שבאיזור התעשיה החדש בצפת.

רכיבת יער בין 18 ל-19:

20160808_092746_Burst01.jpg

עין כובס:

20160808_121543_Burst01.jpg
עין כובס

שקופית4.JPG

24-25 – בתוך איזור התעשיה ליציאה הדרומית ב-25.

25-26 – ירידת כביש שביל מהירה עד עין כובס בו רחצנו.

26-27 המשך דרומה. ב-27 על בריכת החמצון מדרום ירדנו מזרחה והשתלבנו בשביל המערבי ביותר ברמת-פשחור ממש מעל נחל עמוד.

27-28 ירידה מהירה בשביל רחב מעל נחל עמוד.

מעל נחל עמוד:

20160808_141031_Burst01.jpg

4e442000-57a6-49f4-8edc-39add668394c.jpg

שקופית5.JPG

28-29-30 – מספר צמתים בשטח. לא ממש חשוב מאיפה רכבנו כל עוד הגענו ל-30.

30-31 – ירידה מהירה לנחל עכברה לעין סלע. במקום נקודת שאיבה ונחל עם קילוח דק של מיים הנובעים מחור בצינור האיסוף כ-100 מטר במעלה נחל עכברה. חרבת סלע גם היא מעט במעלה הנחל.

31-32 – טיפוס על השלוחה שבין נחל עכברה לנחל עמוד וירידה לנחל עמוד.

32-33 – חציית הכביש דרך צינור הולכי הרגל של שביל ישראל – מסומן היטב. משם התחלנו לטפס ל-33.

33-35 – צמת עם שער שבה פנינו שמאלה דרומה. והמשך טיפוס ואחר כך גלישה לנחל ליבנים. אפשר לקצר ברכיבה 34-35 אבל הטיפוס יהיה תלול יותר ורוב הרוכבים יאלצו ללכת. השיפוע בשביל העוקף סביר ורכיב.

מבט מ-30 מזרחה לנחל עכברה ולסלע עכברה:

20160808_130244.jpg
סלע עכברה

מחפשים אילתורים בדרך לעין סלע:

20160808_130635_Burst01.jpg
סלע עכברה

מטפסים מנחל עכברה לנחל עמוד:

489cf453-2031-46c3-9025-03620126daf6.jpgשקופית6.JPG

35-36 – טיפוס תלות לרגלי הר חוקוק ומעל נחל עמוד.

36-37 – המשך בשביל רחב וחציית המוביל הארצי עם תצפית לגיחון נחל עמוד.

37-38 – המשך במישור בשביל רחב. נכנסנו לקיבוץ חוקוק, שאינו מוקף גדר, ולמנוחה והצטיידות בצרכניה (39).

39-40 – צפון מערבה בכביש הראשי של הקיבוץ.

40-41 – בצמת היציאה מהישוב פנינו צפונה.

41-42 – בשביל הראשון פנינו מערבה

42-43 – ניתן לרדת ולטפס ל-43 עם השביל ואפשר לרכוב בסינגל תוך שמירת קו גובה. 43- עין חוקוק בו רחצנו.

43-44 – ירידה מהירה ביובל הנחל ובהמשך בנחל חוקוק עד כביש הגישה ללבנים.

עין חוקוק:

20160808_152740_Burst01.jpg
עין חוקוק

שקופית7.JPG

44-45 – טיפסנו בכביש הגישה ללבנים עד לצמת השביל.

45-46 – על שביל רחב על קו הגובה עד מצפה זאב הצופה על נחל עמוד.

46-47 – המשך מעל נחל עמוד עד לצמת

47-48 – בשביל ישראל בשביל רחב כללית בירידה.

48-49 – ב-48 עין נון בו רחצנו ואחר כך המשך עד לצמת מגדל.

התצפית ממצפה זאב לנחל עמוד:

20160808_155929_Burst02.jpg
מצפה זאב – נחל עמוד

עין נון:

20160808_162417.jpg
עין נון

הערות כלליות:

הצטיידנו בתחנת הדלק שבאיזור התעשיה החדש בצפת וצרכניית קיבוץ חוקוק.

טבילות אפשריות בעין כובס, עין חוקוק ועין נון. לא בדקנו את מקווה ספסופה שעברנו על ידו.

להורדת המסלול

לטיסה וירטואלית (נדרשת לשונית IE בכרום)

לגלריה של עמית

לגלריה של צביקה