היום התחלתי את המסלול חולה. קילומטרים ספורים והבנתי שזה לא היום שלי. בנוסף, נשברה לי האוזן והמעביר התעקם. למזלי לא אני הייתי המוביל ולכן פרשתי לבדי לרכב באין מפריע. אין לי סיפור דרך לספר. לכן אמחזר משהו ישן שכתבתי באירוניה אך גם עם הומור על רכיבת הכביש לעומת רכיבת השטח.
רכיבת הכביש?
ברכיבת הכביש אתה הופך להיות כמו האופניים. אין מיזוג יותר עמוק של האדם לתוך האופניים. האופניים נועדו לנוע אך אין להן מנוע. הנה האדם משרת את התכלית. משלים את החסר. ומדווש. רק מדווש. תמיד על הקו הצהוב. תמיד על האספלט. מספק למכונה את היכולת לממש את עצמה, למענה.
רוכב הכביש רוצה תפוקה. קאדנס. דופק מטרה. קילומטרים והפרש גבהים. הוא רוצה למדוד עצמו כאילו היה מכונה. תפוקה.
תפוקה למען המכונה.
רוכב הכביש משפר את עצמו כל הזמן. אך לא למען עצמו. כי אם למען תכלית המכונה. מנוע אנושי שכיבה את אנושיותו למען התמזגות מוחלטת עם המכונה, למען המכונה, למימוש תכליתה.
רוכב השטח?
הוא רותם את האופניים למען תכלית החיים. משתמש בהם כדי להרחיב את יכולות האני. לספק לנשמה צרכים ויצרים. האופניים למען הרוכב. רוכב השטח לא מדבר על קאדנס, על דופק או על כמה פעמים הוא עלה את מעלה עקרבים. רוכב השטח מתעניין בגודל הבולם, באיכות הצמיג, בכסא המתכוונן. בכל מה שיעזור לו לחרוג ממגבלות הגוף ולהמריא גבוה יותר. מדווש בשביל לעוף. לחיות רחוק יותר למען עצמו.
רוכב הכביש מכבה את הכל. מתמסר לסיבוב, לדיווש, ללחיצה, עוד לחיצה, עוד לחיצה, מתמסר לפדלים, כל כולו, המחשבה קופאת, עד סוף העליה. שם הוא מתדלק את קצובת המיים וקצובת הג'ל. הופך ג'ל לוואטים. זה חלקו במכונה.
רוכב השטח חושב, מתכנן, קו עליה, קו במדרון, איפה משקל הגוף, מתזמן דוושות לפי המהמורות. קולט, מגיב, מנהל את כוחותיו למול הטבע, מנהל את יכולותיו למול הדרך הנלחמת בו. השטח מכריח את רוכב השטח להיות אדם שוקל, חושב, מגיב, שורד.
רוכב הכביש מוכר את נשמתו. נכנע לתיעוש, לקידמה, למיכון, לזפת האספלט ולברזל. הוא ויתר על חייו בתוך המירוץ המטורף שנכפה עליו. הוא בחר להתמזג. לזרום עם מה שיש.
רוכב השטח התמרד בכל אלה. התמרד באספלט, בברזל. רוכב השטח מצא לו את הגומחה בה הוא יכול שוב פשוט להיות אדם.
מסלולי טיולי אופניים בישראל (הבלוג של דודי אלון) 